אבל לפעמים

לָרֹב אֲנִי שָׂמֵחַ אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי עָצוּב,
וְכָרֶגַע לְהַסְבִּיר אֶת הַסִּבָּה – לֹא חָשׁוּב.
אֲבָל אוּלַי גַּם אַתֶּם חֲוִיתֶם אֶת הַתְּחוּשָׁה?
בּוֹאוּ הִכָּנְסוּ וּתְגַלּוּ אֵיךְ אֲנִי מִתְמוֹדֵד עִם הַהַרְגָּשָׁה...

זֶהוּ סִפּוּר עַל יֶלֶד קָטָן הַמְּשַׁתֵּף אֶת הַקּוֹרְאִים בְּמַצַּב רוּחוֹ, שֶׁבְּאֹפֶן טִבְעִי מִשְׁתַּנֶּה: לִפְעָמִים הוּא חָשׁ שִׂמְחָה וְחוֹוֶה הֲנָאָה, וְלִפְעָמִים הוּא עָצוּב. צַעֲצוּעִים רַבִּים שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵצֶל אֲחֵרִים, חֶסְרוֹנָהּ שֶׁל סָבְתָא אוֹ כַּעַס מִצַּד אִמָּא גּוֹרְמִים לוֹ לְמַצַּב רוּחַ רַע. אוּלָם דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא נִזְכָּר בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבְּחַיָּיו וְגַם מְגַלֶּה אֶת הַחֶדְוָה שֶׁבַּנְּתִינָה לָאֲנָשִׁים סְבִיבוֹ, וּכְמוֹ קֶסֶם מַצַּב רוּחוֹ מִשְׁתַּפֵּר. 
יְלָדִים רַבִּים חוֹוִים תְּחוּשׁוֹת דּוֹמוֹת וְשִׁנּוּיִים בְּמַצְּבֵי הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם, בְּדִיּוּק כְּמוֹ מְבֻגָּרִים, רַק שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לְעִתִּים לְהִתְמוֹדֵד עִם הַתְּחוּשׁוֹת הָאֵלֶּה אוֹ שֶׁהֵם בִּכְלָל לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהַבִּיעַ אוֹתָן. מַטְּרָתוֹ שֶׁל סִפּוּר זֶה הִיא לְלַמֵּד יְלָדִים לְהִזָּכֵר בִּדְבָרִים מְשַׂמְּחִים וְלִזְכֹּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מוּבָן מֵאֵלָיו – וְלָכֵן יֵשׁ לְהוֹדוֹת עַל הַיֵּשׁ. בְּנוֹסָף, הַסִּפּוּר מַדְגִּישׁ אֶת הַכּוֹחַ שֶׁבִּנְתִינָה לַזּוּלָת, הַמּוֹצִיאָה אוֹתָנוּ מִתּוֹךְ הַדִּכְדּוּךְ הָאִישִׁי וְנוֹתֶנֶת לָנוּ שִׂמְחָה.