גבריאל פרייל היה בן-דורם של לאה גולדברג ונתן אלתרמן. כמוהם הוא נולד במזרח אירופה בתחילת המאה העשרים וכתב שירה משובחת בעברית; אלא שבשונה מהם, הובילו אותו נסיבות חייו אל ארצות הברית. פרייל פעל בחוג ההולך ומצטמצם של היוצרים העבריים והידיים המודרניסטים באמריקה, עד שהיה לאחד מאחרוניו. הוא היה, בלשונו של המשורר וחוקר הספרות דן פגיס (בפרפרזה על אחד משיריו של פרייל), "הדוכס הגדול של ניו יורק". השירים ששלח משם לארץ הם ממיטב השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים. את הספר ערכו דן מירון, נוצֵר יצירתו של פרייל וחוקרהּ, וגדעון טיקוצקי.
על לאה שאיננה
לֵאָה אֵינֶנָּה. וַאֲנִי בְּבֵית הַקָּפֶה
מְנַסֶּה לְהַפְרִיחַ דְּבָרִים
עַל יַד הַסֵּפֶל הַחוּם
כְּאִלּוּ לֵאָה עוֹד פֹּה.
וְהֵם נִשְׁמָעִים כְּבִמְקוֹמָם
בָּעוֹלָם לֹא שֻׁנָּה
בְּטֶרֶם יָשְׁנָה.
עַכְשָׁו אֵין מִי שֶׁיַּסְבִּיר
אֶת יְשִׁימוֹן הֵעָדְרָהּ.
בְּזַרְזִיפִים נִלְאִים
דָּעֲכוּ עֲצָמִים.
וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת
הִכְבִּיד אֵלֶם הַמַּרְאוֹת.
בִּירוּשָׁלַיִם יֻתְּמוּ בָּתֵּי שִׁיר
וּמִן הַסֵּפֶל הַחוּם
עוֹלָה הַמְּלִיחוּת
שֶׁאֵין מִלְּבַדָּהּ אַחֶרֶת.