הופעת חמשת הסיפורים הכלולים בקובץ אינטימיות זיכתה את
סארטר בפרס הרומן הפופולרי של ,1940 וכך עשתה אותו לסופר
מוכר ברבים. תפוצת הקובץ אף גדלה בשל הטענה כי לסופר נטיה
לחריג, לאלים, לסנסציוני, כי הוא ``ניטפל לצד המכוער שבחיים``.
עטיפותיהן של מהדורות כיס פופולריות עוטרו באיורים נוטפי
דם. היו מי שסיווגו את האסופה כ``כוללת סיפורים המשאירים
את ליידי צ`טרלי הרחק מאחוריהם``. על כן אין תימה שהוותיקן
מיהר לכלול את סארטר ברשימת הסופרים האסורים על נוצרים
טובים. אולם לצד מוניטין אלה זכתה האנתולוגיה אינטימיות
גם להכרה אחרת. המבקר הספרותי הצעיר והלא מוכר אלבר קאמי
היה מהראשונים שהבינו כי אין סיפורי הקובץ עוסקים ברצח,
בטירוף ובמצבים של הונאה עצמית קיצונית לשם הסנסציה, אלא
כדי לבחון באמצעותם את ``מצב האדם``. ואמנם, על אף שנשמרים
בסיפורי הקובץ כללי הסיפור הקצר - התרכזות בפעולה, עלילה
מותחת, מפנה וסיום מפתיע - הם סיפורים בעלי משמעות, המכוונים
את הקורא לאפיקי מחשבה פסיכולוגיים ופילוסופיים. ז`אן
פול סארטר הוא אחד מאותם יוצרים נדירים שזכו להצלחה יוצאת
מגדר הרגיל במגוון ז`אנים רחב. מלבד סיפורים קצרים כוללים
כתבו רומנים, מחזות, מסות, הגיגים בתחום הפסיכולוגיה,
פילוסופיה וענייני ציבור. אולם מעל לכל מוכר סארטר כנביאו
של הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה.
אזל