איפה הכובע שלי

אחד־עשר המחזות של נטליה גינצבורג, שכאן, בספר איפה כובע שלי?,  מובאים חמישה מתוכם (ששת הנוספים יבואו בכרך הבא), הם הפתעה גם לרבים מאוהביה המובהקים. מקומה בפסגת הספרות האירופית התקבע בזכות הסיפורת שלה, אך הקריאה במחזות כמו "הריאיון", "תות וקצפת" ואחרים מרתקת ומסעירה לא פחות מן הקריאה ברומאנים־קצרים כמו ככה זה קרה או ולנטינו.

המחזות הללו, שגם הוצגו בהצלחה, הם טקסטים לקריאה לא פחות מהיותם אוצר לבמאים, שכן גינצבורג עושה בהם מה שהיא מצטיינת בו: היא מושיבה מולנו דמות בעלת סיפור חיים וגורמת לה לספר ללא־לאות באוזני דמות אחרת 'איך זה קרה'. ההתרחשות היא איפוא תיאטרון של מלים ושל מונולוגים ארוכים, כמעט ללא שום פעילות אחרת, תנועה או דימויים חזותיים. האֶקשְׁן כבר קרה מחוץ לבמה; וכמעט בכל מחזה גם דמות מרכזית ומהותית, שמדברים עליה ותוהים עליה רבות, אינה מופיעה, אלא נשארת בגדר נוכחת־נפקדת חידתית.

הסיפורת של גינצבורג נמסרת תמיד 'בגוף ראשון', מטעם דמות שמספרת על עצמה, ובמחזות היא פשוט מוכפלת לשורת דמויות, שאגב סיפוריהן גם פורצות בדיאלוגים מצחיקים לעילא, כי הן יודעות להביט באירוניה או בשובבות על משוגותיהן ועל תקוותיהן הכבות. כך לכאורה "לא קורה כלום", והמחזה אינו חותר לשום מֶסֶר (כדברי גינצבורג עצמה), והדיאלוג מתפזר לצדדים, לעניינים שוליים כביכול; אך לפתע, לקראת הסיום, מתברר שדמות התהפכה בתוכה,התגלגלה להיות אחרת, מרוב שהזדהתה עם מי שמולה.

בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה נטליה גינצבורג בכל המחזות שלה בדידות של נשים לא־מנוסות, מבולגנות ואבודות, ואטימות של גברים לא־מודעים. במיקומים כמעט זהים – בדרך־כלל בסלון או בחדר־האוכל בדירה ברומא או בסביבתה – היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף: לבני־זוג הבורחים כולם מהורֶה האוחז בשורשים של חייהם, ואינם יודעים מדוע הם זה עם זה, או מדוע אינם נפרדים, או מדוע לאחר פרידתם לא נפרדו באמת, או מדוע אינם יכולים להיות יחד, או מה הם בכלל רוצים. דומה שהם בחרו בדלת הלא־נכונה, ו"לאן אלך" היא שאלתה הנצחית של האשה. בעולם של גינצבורג גברים זקוקים לנשים ונשים זקוקות לגברים, ואלה וגם אלה מתמרמרים על כך – וגינצבורג מייחדת את כל־כולו של ז'אנר המחזות הקומיים־כביכול שלה למצב הבלתי־אפשרי הזה.