במסורת המערבית אי הציות נחשב לחטא האולטימטיבי. ביהדות היה זה אי הציות של אדם וחווה ביחס לציווי האלוהי שהביא לגירושם מגן העדן. במיתולוגיה היוונית אי ציותו של פרומתיאוס לאיסור של זאוס על השבת האש לבני האדם הביא אותו להיות כבול לסלע ולסבול את הניקור הנצחי בכבדו. בנצרות, אי הציות של אדם וחווה זכה לכינוי "החטא הקדמון", ועליו מתבקשים בני האדם לכפר יום-יום מהולדתם ולמשך כל חייהם.
עם זאת, גם במקרה היהודי וגם במקרה היווני הביא אי הציות לא רק לענישה אלא גם לראשיתה של הציביליזציה האנושית. לאחר הגירוש, אדם וחווה החלו לעבוד את האדמה, לשלוט בטבע, להתרבות ולפתח תרבות אנושית חדשה. אצל היוונים, לאחר השבת האש, הועשר עולמם של בני האדם ב"מתנות" שהיו טמונות בתיבת פנדורה – מתנות שבלעדיהן אנושיותם הייתה חלקית בלבד. ובכן, האם אי הציות הוא טוב או רע? האם עלינו להפסיק לציית לאלתר לכל ציווי באשר הוא?
בספר זה, אשר מתורגם כאן לראשונה לעברית, מנתח אריך פרום (1900-1980) – הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני – בשפה ברורה וקולחת את אי הציות כתופעה תרבותית, פסיכולוגית וחברתית. בארבעה מאמרים, אשר כביכול אינם קשורים זה לזה, מציג פרום את השפעתו של אי הציות על הסובייקט, על הציביליזציה ועל החברה הקיימת. הוא מציג קריטריונים שעל פיהם ניתן להחליט מתי לציית ומתי לא, כמו למשל אופי הסמכות או אופיו של הנתון לה. בנוסף לכך הוא מתייחס לשאלת הציות כפי שהיא מופיעה בחברות המערביות השונות ולאפשרויות אשר נפתחות עבור בני האדם במידה ויתחילו להתנגד לסדר החברתי הקיים ולעצב את עתידם על פי העקרונות אשר הוא מציע תחת השם "סוציאליזם הומניסטי".
