ביאליק בעל גוף

ספר זה מבקש לברר את המימד הגופני בשירתו של חיים נחמן ביאליק כנקודת־מוצא להבנה חדשה של שירתו בכללותה, בהקשר ההיסטורי והאידיאולוגי של זמנו. עם התגבשות התנועה הציונית כמערכת של "ציווּיים" לשינוי מוחלט של היהדות ושל היהודים עצמם, מתגלה גופו של ביאליק כזירה מגדרית, גברית במהותה, שמתחוללים בה יחסים מורכבים וזיקות עמוקות, לעתים מתוחות וקונפליקטואליות, בינו לבין העם, הנשים (האֵם והאהובה), המלים והשירה – ובינו לבין עצמו. המחקר מבקש כך להאיר את הזיקה המשולשת בין סובייקטיביוּת גברית, לאומיוּת ושירה.
תוך קריאה קפדנית ורגישה ותוך התייחסות גם לביוגרפיה של המשורר, טוענת חמוטל צמיר כי ביאליק הציב את עצמו – הן את גופו והן את נפשו – כזירה שבּה, מתוכה ובאמצעותה ביקש "להוליד" את האומה. החרדה שיצרה בנפשו נוכחותו החסרה של אביו, לצד יחסים סימביוטיים עם אמו, מיתרגמת או מתבטאת בשירתו בשבר של ה"אני", בשורש התשוקה שלו. שבר זה משתקף בחזרה בפרויקט הלאומי שהוא כתיבתו.