האם יוצאת ישראל מן העידן המיליטריסטי שלה? האם חולפת שעת האומה במדים? האם העין המשקיפה על המציאות מסיטה עתה את מבטה אל מעבר לכוונת הרובה?
כדי להשיב על שאלות אלה חוזר מחבר הספר דרך הכוונת אל מקורות המיליטריזם הישראלי, ובוחן את התופעה הסוציולוגית של פתרונות צבאיים לבעיות פוליטיות ואת שורשי הלגיטימיות של פתרונות אלה והפיכתם לפתרונות לא רק הכרחיים, אלה אף רצויים ומועדפים.
טענתו המרכזית של המחבר היא שבין השנים 1956-1936, נהפך בהדרגה הפתרון הצבאי לסכסוך היהודי-הערבי ללגיטימי ומרכזי בשל סיבות הקשורות בפוליטיקה הפנימית של הישוב היהודי ואחר כך של מדינת ישראל. בספרו, המבוסס על חומר תעודי עשיר, חושף בן אליעזר את המסד החברתי, התרבותי והפוליטי ואת מערכות היחסים, בעיקר בין ה"אבות המייסדים" של ישראל לבין "דור בארץ" במסגרותיו הצבאיות, שהעניקו מעין-הכשר לשימוש באלימות מאורגנת כפתרון לסכסוך היהודי-ערבי.
ספר ביקורתי וחדשני זה דן ביסודיות בשורשי כמה מן הסוגיות המרכזיות שליוו את ישראל בשנותיה הראשונות, המעצבות: התגובה למרד הערבי, הקמת הפלמ"ח, יחס הישוב לשואת יהודי אירופה, היחסים בין "הישוב המאורגן" ו"הפורשים", הסזון", תנועת המרי, מלחמת העצמאות, סיכול רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, בעיית הפליטים הערביים ומבצע "קדש".
דרך הכוונת מעורר שאלות בדבר עברה של ישראל, ויחד עם זאת הוא נוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית כיום ובסוגיות גורליות לעתידה.
ד"ר אורי בן-אליעזר מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית של תל אביב יפו. בין פרסומיו: יסודות הסוציולוגיה (יחד עם יונתן שפירא, 1988).
אזל