האדמה רעדה

האדמה רעדה. בבינת ג'בייל, במרון א-ראס, בעייטה א-שעב, בכפר דבל, בוואדי סלוקי, בכפר רנדוריה, בקרית שמונה, בנהריה, במעלות, בכרמיאל, בחיפה, בצפת.

פחות בירושלים. האדמה רעדה - כישלון המנהיגות וגבורת הלוחמים והעורף - חושף לראשונה את ההתרחשויות שהובילות את ישראל להרפתקת יולי 2006.

המלחמה שנולדה בשיחת טלפון: ההחלטה לצאת למלחמה התקבלה בשיחת טלפון, שלושים דקות אורכה, בין ראש הממשלה ושר הבטחון.

ישיבת הממשלה בה אושרה ההצעה, היתה רק הליך פורמלי, מעין חותמת גומי. למעשה, בעת הישיבה כבר היו המטוסים בדרכם ללבנון.



הקרב על האגו: כיצד תמרן עמיר פרץ את ראש הממשלה, בתרגיל מחושב, וקיבל את תיק הביטחון, כיצד הוביל שר הבטחון לדחייתה של תוכנית מופז לתקיפת מעוזי החיזבאללה בלבנון, שהיתה חוסכת בחייהם של עשרות לוחמים, וכיצד שכנע - שוב - את אולמרט לצאת לקרב אחרון בסלוקי, למרות הידיעה כי מועצת הבטחון עומדת לאשר את הפסקת האש.

לא עוצר באדום: ראש אמ"ן המליץ, שרת החוץ לחצה - אך ראש הממשלה אהוד אולמרט התעקש. מדוע דחף אולמרט את צה"ל לקרב קרקעי, למרות שיכול היה לסיים את התקיפה האווירית כמנצח?

הסיפורים האישיים: עוד מביא הספר, באריכות ובפירוט, את סיפורי הגבורה של לוחמי גולני, הצנחנים, חטיבות השיריון, אוגדות המילואים, טייסי התקיפה והחילוץ אל מול אזלת היד של ההנגה המדינית והצבאית. ריכוז עדויות אלה, לצד הפרטים המדיניים החדשים הנחשפים בספר, חושף תמונת מצב המבקשת חשבון נפש לאומי. אחרת, רעדה האדמה לחינם.

אילן כפיר, מו"ל ועיתונאי בכיר, הוא מחבר הביוגרפיות של בנימין נתניהו, אהוד ברק ועמיר פרץ. ב"האדמה רעדה" ריכז וניתח מאות עדויות של לוחמים משדה הקרב בלבנון, ומ"שדות המערכה" בירושלים.




פרק ראשון

"יצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים: מה יקרה אם יום אחד גם אני איעלם? האם באמת נפלתי במטרה להגן על המולדת או שאני בעצם כלי משחק בידיים של פוליטיקאים, שדואגים רק לכיסא שלהם".

סמל ראשון רפנאל מוסקל ז"ל לוחם סיירת"אגוז", גולני
נפל בקרב במארון א-ראס, דרום לבנון, ב 20.7.2006


חטיפה לאור היום
12 ביולי 2006.
קו הגבול בין ישראל ללבנון, מראש הנקרה במערב עד מטולה במזרח, מפותל, הררי, צמחיית פרא עבותה משני צדדיו, כפרים ועיירות קטנות וגדר אלקטרונית עם שלטים בעברית ובערבית: "עצור. גבול לפניך".

בצד הלבנוני נראו מדי בוקר רועי צאן וחקלאים, שעיבדו את שדות הטבק, ירקות עונתיים ומטעי הזיתים, שנשקו לקו הגבול.

הגבול השקט, הפסטורלי הזה, נראה לאלפי המבקרים הישראלים שהציפו מדי סוף-שבוע את הצפון, כחלקת אלוהים, 'טוסקנה הקטנה.'

סיורי צה"ל מצידו הדרומי של קו הגבול, נראו כעניין שבשגרה. חלק מתבנית הנוף. כמוהם גם אנשי חיזבאללה, ארגון הטרור השיעי, שתפשו עמדות על קו הגבול הישראלי, במאי 2000, אחרי הנסיגה החפוזה של צה"ל מדרום לבנון, וצפו בעיניים עוינות במתרחש בצידו השני של בגבול.

שש השנים שחלפו מיציאת צה"ל מלבנון, היו שנות פריחה כלכלית בצפון הישראלי. כפטריות אחרי הגשם צצו בישובי הצפון, תחילה במרוחקים יותר, צימרים מעץ או דירות אירוח קטנות, שצפו אל הנוף הפראי והמרתק.

מטולה, בעברה המפואר, מוותיקות היישוב העברי בגליל העליון, הפכה לעיירת נופש. מלונות קטנים, עם שמות ציוריים וסמל ארז הלבנון, הפכו ליעד תיירות. לצד המלונות פרחו הצימרים, סמוך אליהם מסעדות, פאבים, חלקם בניחוח לבנוני. אלה זכו לביקושים, שעלו לעתים על ההיצע. המחירים זינקו בהתאם.

בשבוע הראשון של חודש יולי 2006 ביקש הרמטכ"ל דן חלוץ לבלות סוף שבוע בצימר במושב גורן בגליל, בעבר הלא רחוק מושב חקלאי שהצטיין בגידולי הלול, שהפך למרכז צימרים יוקרתיים.

הרמטכ"ל לא הזדהה בתפקידו, הציג עצמו בשמו הפרטי, דני, וביקש להזמין צימר משפחתי לסוף השבוע.

לילי אוזן, בעלת הצימר, התנצלה באדיבות על שאין צימרים פנויים. מצב דומה היה בצימרים אחרים באזור. מכולם היתה אותה תשובה: 'עד לסוף אוגוסט אנחנו מלאים. תנסה בשבוע הבא, אולי יתפנה מקום.'

הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ ולילי מהצימר, לא תיארו לעצמם, שבסוף השבוע שלאחר מכן, הוא ינהל מלחמה בצפון, היא תהיה סמוכה למרחבים מוגנים כשברקע היבבות של סירנות האזעקה יעלו וירדו ברחבי הצפון כולו.

בשבוע הראשון של יולי 2006 רפתה הכוננות בצפון, שהועלתה לדרגת שיא מיד אחרי אירוע חטיפה קשה בגבול הדרומי, ב- 25 ביוני 2006, לפנות בוקר. גלעד שליט, איש צוות טנק, נחטף על ידי חולייה של מחבלים מארגון ה'חמאס'. חברי החולייה חצו את גדר המערכת באמצעות מנהרה, שנחפרה מתחת לחוטמם של חיילי צה"ל, ותקפו במבצע מתוכנן היטב צוות טנק של צה"ל. בקרב נהרגו שני חיילי שריון וגלעד שליט נחטף.

האירוע הביך את צה"ל ובמיוחד את פיקוד הדרום. הפיקוד התעשת במהירות ויצא לסידרת פשיטות מוצלחות במרחבי טרור ברצועת עזה, תוך פגיעה קשה בארגון החמאס בתשתיות מבצעיות שלו. איש בצמרת המדינית והבטחונית לא חשב לרגע על הכרזת מלחמה טוטאלית במטרה לכבוש מחדש את רצועת עזה ולהכות בעוצמה בחמאס.

אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, קצין שצמח בגייסות השריון, החליף כמה חודשים קודם לכן, את האלוף היוצא בני גנץ, איש צנחנים ותיק. אודי, שאיבד את אביו, אלוף יקותיאל אדם, הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון הראשונה, ראה במינויו לתפקיד אלוף צפון סגירת מעגל. בזהירות היתר שלו, במשמעת השריון הנוקשה שלו, האמין כי אירוע חטיפה כמו זה שאירע בפיקוד דרום ב- 25 ביוני, לא יכול להתרחש אצלו.

אלוף אודי אדם הכיר היטב את פרטי אירוע החטיפה, שהתרחש בגזרת הר דב שש שנים קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2000. בצהרי אותו יום, בסביבות השעה 12:45, נע סיור שיגרתי של צה"ל בדרך הפטרולים בהר דב. הסיור הותקף מקרוב במטחי אש כבדה של חיזבאללה ושלושת לוחמיו הוצאו מהרכב הבוער ונגררו אל מעבר לגבול על ידי אנשי חיזבאללה. צה"ל ניסה ליירט מן האוויר את חוטפי שלושת החיילים - עדי אביטן, עומר סואד ובני אברהם - אולם היתה זו משימה בלתי אפשרית. שלושת החיילים החטופים נעלמו, כאילו בלעה אותם האדמה.

במשך שנים לא ידעו בני משפחות החטופים דבר על גורלם וחיו בין תיקווה לייאוש. מהרגע הראשון היה קיים חשש כבד לחיי שלושת החטופים. כתמי דם במקום האירוע, שנבדקו על ידי מומחי המכון הפתולוגי, רק חיזקו את החשש לגורלם. בחלוף למעלה מארבע שנים לחטיפה הבשילו מאמצי המתווכים הזרים שפעלו בין ישראל וחיזבאללה, לחילופי שבויים. שלושת החיילים החטופים לא היו בין החיים. הם הוחזרו לישראל בארונות. ישראל שיחררה עשרות עצירים לבנונים ובתוכם מחבלים של חיזבאללה. הארגון השיעי החזיר לישראל את קצין המילואים הבכיר אלחנן טננבוים, שנחטף על ידי סוכני חיזבאללה באירופה והועבר ללבנון.

ב-12 ביולי 2006, בדיוק על פי אותה שיטה בה נחטפו שלושת החיילים באירוע הקודם, הצליח חיזבאללה להפתיע ולחטוף שני חיילים.

כמה שבועות לפני אירוע החטיפה התקיים במרחב הפיקוד תרגיל שלדי מדמה חטיפה. פרטי התרגיל תאמו במדויק את האירוע האמיתי, שהתרחש כחודש אחרי. סיור בוקר נתקל במארב חיזבאללה, כוח האויב חותך את הגדר, פורץ לשטח ישראל חוטף חייל ונמלט. צה"ל מגיב במהירות, תוקף מהאוויר ומנסה ליירט את רכב החוטפים. חיל האוויר נכנס ליום קרב מול קו הביצורים הקדמי של חיזבאללה, היישובים האזרחיים מקבלים התרעה על אפשרות ספיגת מטחי קטיושות.

בתרגיל הועלו תסריטים שונים לנוהל מרדף כולל הפעלת כוח טנקים, שיחתוך את ציר התנועה של המחבלים. כמו אחרי כל תרגיל היה סיכום של אלוף הפיקוד, ששיבח את רמת מוכנות הפיקוד לאירוע "חניבעל" - חטיפת חייל. בפיקוד הצפון ובאגף התקשוב של צה"ל, שיזם את התרגיל, היתה שביעות רצון מהתוצאות.

המסקנות תויקו בתיק מבצעי שנשמר בכספת המודיעין של פיקוד צפון.

ביום החטיפה, ב-12 ביולי, בעת אירוע אמת, הוכרז "חניבעל" אך פיקוד צפון והאוגדה פעלו בצורה מסורבלת, מבולבלת ומאוחרת כאילו לא נתקיים תרגיל כזה מעולם. כאילו בנובמבר 2000 לא נחטפו שלושה חיילי צה"ל בגזרת הר דב.

אודי אדם, תמיד בכומתת שריונר שחורה, נחשב לקצין קפדן, ספרטני, שמאמין במשמעת נוקשה, בהיררכיה צבאית. קציני המטה שלו הבחינו מיד עם כניסתו בשינוי בינו לבין קודמו, כאשר נתבקשו לקום עם כניסת המפקד. אדם, תמיד עם מדי א' צה"ליים ונעלי שריון שחורות מצוחצחות, הזכיר לוותיקי השריון את האלוף המנוח שמואל גורודיש, שהיה ידוע בקפדנות היתר שלו.

אלוף אודי אדם הגיע לפיקוד הצפון היוקרתי, אחרי שעשה תפקיד אלוף באגף הלוגיסטיקה של צה"ל. בצבא העריכו שזה יהיה תפקידו האחרון לפני יציאתו לחופשת שחרור. אודי אדם, הופתע מהחלטת הרמטכ"ל למנותו לאלוף פיקוד הצפון. המועמד המוביל לתפקיד, אלוף יפתח רון טל, מי שהיה מפקד כוחות היבשה, הפסיד את המינוי בעקבות חקירת מצ"ח בתלונה נגדו, שלא נמצא בה דבר. כשהחקירה נסתיימה היה בראש פיקוד הצפון אלוף אחר. רון טל, קצין שריון ויבשה מצטיין, הלך הביתה.

מינויו של אודי אדם עורר אי נחת אצל אחדים מאלופי המטה הכללי, מרביתם יוצאי צנחנים וגולני, שראו עצמם מועמדים מתאימים יותר לתפקיד. הם היו בדעה, שאודי, קצין שריון, שנחשב בצבא ל"מרובע", לא מתאים לתפקיד. בביוגרפיה הפיקודית שלו לא היו תפקידים משמעותיים בפיקוד הצפון.

כדרכו, עם כניסתו דאג לטיפוח מחנה הפיקוד שנראה לו מוזנח. הרחבה שלפני הכניסה ללשכה נצבעה וסומנה מחדש. לרכב השטח של האלוף היתה רחבת חנייה מיוחדת. אדם, מאמין גדול במשמעת, 'הוריד' פקודות ונהלי משמעת חדשים.

ימי הצנחנים של המפקד היוצא, אלוף בני גנץ, חלפו כלא היו. החפיפה ביניהם היתה קצרה ועניינית. בישיבות המטה הכללי ומפגשי אלופים, לא היה ביניהם כל קשר חברי. אחרי שעשה סדר אצלו בבית, בפיקוד, התפנה לטפל באוגדה הסדירה שבאחריותו הישירה.

אלוף הפיקוד הטרי הסתייג מהאווירה, החופשית מדי לטעמו, במפקדת אוגדה 91, עוצבת הגליל, שהיתה כפופה לו פיקודית והיתה אחראית לביטחון השוטף בפיקוד. הוא לא אהב את ההופעה הרשלנית, לטעמו, של חיילי המילואים שמילאו משימות ביטחון שוטף, מארבים יזומים וסיורים לאורך גדר המערכת.

לא אחת העיר למפקד האוגדה, תת אלוף גל הירש, על מה שנראה בעיניו משמעת לקויה של הכוחות המשרתים בקו.

גל הירש, ממוצע קומה, קצין כריזמטי, שנראה ככוכב קולנוע, היה היפוכו של אלוף הפיקוד. הניגוד שבין קצין שריון מרובע וקפדן לבין מי שעשה קריירה מזהירה בצנחנים. הירש, שלא זכה במינוי היוקרתי כמפקד החטיבה הסדירה של הצנחנים, קיבל כפיצוי את הפיקוד על היחידה המיוחדת "שלדג" ובהמשך דרכו הפיקודית היה מפקד חטיבת בנימין בשטחים ומפקד בית הספר לקצינים וסומן כאחד המפקדים הבולטים בדור העתיד של צה"ל, מי שמאחוריו הילה של פיקוד על מבצעים מיוחדים, שאסורים לפרסום ולחימה רצופה בטרור הפלשתיני באינתיפאדה השנייה.

באחת מאותן היתקלויות במחבלים נפצע קשה מאבן שפגעה בראשו. הרופאים לא נתנו לו סיכוי רב לחזור לתפקידי פיקוד קרביים, אבל ההתאוששות שלו היתה מפליאה, בעזרת הרבה כוח רצון. הוא חזר לתפקידי פיקוד ומינויו למפקד אוגדה91 נחשב למקפצה לקראת קבלת דרגת אלוף. גל הירש בצפון ותת אלוף אביב כוכבי מפקד אוגדת עזה, שניהם יוצאי צנחנים, נחשבו לקצינים הבולטים בדור הצעיר של הקצונה הבכירה בצה"ל.

חטיפת השריונר, גלעד שליט, ברצועה יצרה מתח טבעי בצפון. האלוף אדם ותת אלוף הירש הקפידו על רמת כוננות גבוהה ורעננו את נוהל "חניבעל" - חטיפת חייל מכוחותינו על ידי חיזבאללה.

אלוף אדם שינן מדי בוקר במפגש עם קציני המטה בפיקוד את נוהלי הכוננות. בפיקוד סיפרו על אלוף אדם, כמי שנהג לצוד בטרמפיאדות חיילים עם הופעה צבאית רשלנית, התריע נגד אפשרות חטיפת חיילים ובעצמו "חטף" חיילת, שהמתינה לטרמפ בניגוד לנהלים הנוקשים שלו. בהוראתו הועמדה החיילת למשפט צבאי.

סיורי הבוקר בימי שיגרה היו אהובים על חיילי המילואים, שעלו לשרת בקו הצפוני. הסיורים ברכבי "האמר" ממוזגים, נחשבו לטיול בין נופים והזדמנות לנוח ממארב לילי בתנאי שטח קשים, מול עמדות חיזבאללה.

סמל מיל. איציק עוזר, מנהל שיווק בדפוס שוקן, היה בשרות מבצעי עד סמוך לחטיפת החייל גלעד שליט ברצועה. הוא מספר, כי מדי בוקר, בנוהל היציאה לסיור, חזרו המפקדים כמעשה שיגרה על הצורך בערנות וזהירות מול החיזבאללה ועל רענון נוהל "חניבעל". איציק עוזר וחבריו, שסיימו את השרות ללא אירועים מיוחדים, הכירו את חולשת תצפיות צה"ל שעקבו אחרי הסיורים וידעו שבשטח ישנם קטעים מתים, שאינם נשלטים על ידי התצפיות. אחד מהם היה קטע הסיור בגזרת זרעית-אביבים. הם לא שיערו שכוח המילואים שהחליף אותם בקו, יילכד בעין הסערה דווקא במקום הזה, וכל תסריטי האימים של חטיפת חייל ונוהל מרדף החילוץ יהפכו למציאות קשה. ודאי לא למלחמה.

בסוף השבוע הראשון של חודש יולי הורדה רמת הכוננות בפיקוד הצפון. כוננות "נכס לאומי", דרגת הכוננות הגבוהה ביותר בצה"ל, ירדה לרמה נמוכה יותר. הסיורים המתוחים של ימי הכוננות חזרו לשגרה.

כך גם הסיור שיצא לדרכו בבוקר ה-12 ביולי 2006.

שני הנהגים ברכבי ה"האמר" היו אנשי קבע, חיילים ותיקים שהכירו את הצירים כאת כף ידם. חיילי הסיור היו אנשי מילואים מחטיבת הרגלים 5, שהיו כבר בסוף התעסוקה המבצעית שלהם. החזרה הביתה לחיים האזרחיים היתה קרובה. חלקם החלו כבר בהחזרת ציוד צבאי והזדכות עליו. כוח המילואים המחליף מגדוד הסיור הדרוזי, שאנשיו חיילים ותיקים ומנוסים בפעילות ביטחון שוטף, החל בחפיפה מסודרת.

איש משמונת חיילי הסיור לא הבחין בשינוי כלשהו בהתנהגות אנשי חיזבאללה במוצבים שנשקו לגדר המערכת, לעתים במרחק זריקת אבן. לנהגי הסיורים נראה שהם מכירים מקרוב את אנשי החיזבאללה המזוקנים שליוו אותם בעיניים חשדניות. מעולם לא הבחינו באיש חיזבאללה מחייך או מנופף לשלום כמעשה שכנים. הדגלים הצהובים של חיזבאללה שהתנופפו ברוח היו ביטוי למציאות שנוצרה בקו העימות מאז הנסיגה החפוזה של צה"ל מדרום לבנון במאי 2000.

רכב ה"האמר" הראשון נכנס לעיקול בציר הדרך סמוך לזרעית. נהג הסיור ואיש המילואים שהחזיק בקת המקלע שברכב הסיור לא הבחינו בפרצה בגדר.

מכת אש אדירה נפתחה לעברם מקרוב. פצצות אר. פי. ג'י. וצרורות מנשק אוטומטי פילחו את רכב הסיור שנדלק ועלה באש. רכב הסיור השני לא הספיק לעצור ולפתוח באש. הוא נכנס לתוך לוע האש של המארב המתוכנן. מכת האש היתה מהירה וצפופה. קבוצה של אנשי חיזבאללה זינקו מאחורי השיחים. הם חיפשו אנשים חיים בין רכבי הסיור הבוערים, משכו מתוך הרכבים שני חיילים, גררו אותם בכוח ומבעד לפירצה בגדר החלו במנוסה לתוך שטח לבנון.

לא רחוק משם המתין להם רכב מילוט, שיצא במהירות מסחררת צפונה, תוך שהוא נבלע בתוך טור המכוניות נושאות מספרי זיהוי לבנוניים, שעשו דרכם לאחת מערי הצפון - צור, צידון או לבירה ביירות. במקביל לחטיפה החלה הפגזה מדוייקת של קטיושות ומרגמות שטווחו על מוצבי צה"ל ובסיסים בסמוך לקו הגבול.

על ציר דרך הפטרולים, סמוך לזרעית ושתולה בגבול לבנון, בערו שני רכבי ה"האמר" של צה"ל. קולות הנפץ נשמעו למרחוק. במפקדת האוגדה החלו לבדוק את המתרחש. רק בחלוף דקות ארוכות עלה חשד, כי סיור הבוקר הותקף מאש חיזבאללה.

הקריאות בקשר למפקדי הסיור לא נענו, מה שהגביר את החשש לאירוע חמור. האימות לחשש , שהסיור הותקף הגיע ממקור בלתי צפוי. אחיו של אחד מנהגי רכבי הסיור התקשר לאוגדה וסיפר, שאחיו דיבר איתו זה עתה בטלפון נייד וסיפר לו, שהסיור הותקף, יש הרוגים ופצועים ושני חיילים נחטפו. הנהג עצמו,לוחם מילואים דרוזי, הצליח לחמוק מהרכב הבוער ולהסתתר.

בפיקוד הצפון ובאוגדה 91 הוכרזה כוננות בדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל. .

כוח חילוץ הגיע כחצי שעה לאחר ההיתקלות למקום בו בערו רכבי הסיור. הכוח גילה, כי שלושה מאנשי הסיור נהרגו, שניים נפצעו, אחד מהם קשה ושניים נעדרים. בפיקוד ובאוגדה הופעל נוהל החירום - "חניבעל". הזמן שחלף היה יקר, למעלה מארבעים דקות, שבהן ניתן היה לבצע נוהל מרדף מסודר ויעיל בשטח לבנון.

סמל ראשון אבי אלמליח היה בכוח שיצא לחלץ את גופות החללים ברכבי ה"האמר" השרופים. מסביב נפלו פגזים שנורו ממוצבי חיזבאללה. מפקדו הורה לו לעזוב את המקום בגלל האש הכבדה.

אלמליח התעקש:"תן לנו עוד כמה שניות".הוא ולוחם אחר חילצו את גופת החלל האחרון שנותר ברכב הסיור. נגמ"שים וטנקים של כוח סדיר, שהיה בכוננות מבצעית, פרצו את גדר המערכת בניסיון נואש לחסום את ציר המילוט של הרכב עם החיילים החטופים. בסריקה ליד הפרצה בגדר המערכת נתגלו כתמי דם של שני החיילים. הנחת העבודה של צה"ל אחרי האירוע הקשה היתה שהחיילים החטופים בחיים. מרגע החטיפה חיזבאללה, כדרכו, הטיל איפול כבד על גורלם. הם הפכו קלף מיקוח בידיו לשחרורו של הטרוריסט הבכיר שהיה לסמל, סמיר קונטאר, המוחזק שנים בכלא הישראלי.

המרדף אחרי החוטפים הסתיים באסון נוסף. טנק מרכבה מחטיבת השריון 7 פרץ את גדר המערכת בניסיון לחתוך את ציר התנועה המשוער של חוטפי החיילים. בצריח הטנק היה אלכס קושנירסקי, בן למשפחת עולים מחבר המדינות. אלכס בוגר תיכון "שבח מופת" בתל אביב אהב את המקצועות הטכנולוגיים והשירות בשריון היה קרוב לליבו. ברגע הפקודה לצאת ללבנון התקשר בנייד לחברתו שיר אבירם ואמר לה: "מפציצים כאן." הוא נשמע לחוץ, אמר לה שהוא אוהב אותה ונעלם מהקו. היא הספיקה לשגר אליו אס.אם.אס. - "אני אוהבת אותך".

איתו בצוות היו שלומי ירמיהו מראשון לציון, גדי מוסייב מעכו ויניב בר-און ממכבים. טנק המרכבה הכבד האיץ על דרך העפר, כאשר נשמעה התפוצצות שהרעידה את כל האזור. הטנק עלה על מטען גחון שהטמין חיזבאללה בשטח והתפוצץ. חיילי צה"ל בתצפיות נשכו את שפתיהם למראה הטנק הבוער וההתפוצצויות שנשמעו סביבו. היה ברור שאיש מארבעת אנשי הצוות לא נותר בחיים.

תת אלוף גל הירש מפקד האוגדה הצפונית הורה על הפסקת המרדף. מאמצי הפיקוד התרכזו בחילוץ גופות לוחמי הטנק. צה"ל החל לירות ארטילריה לסביבות הטנק כדי למנוע מאנשי חיזבאללה לחטוף את גופות החיילים. אלוף הפיקוד הורה למפקד החטיבה המרחבית, חן ליבני, לפעול לחילוץ הגופות מהטנק. לוחמים מגדוד 50 של הנח"ל וצוות של יחידת "מגלן" נכנסו לחלץ את גופות אנשי השריון.

מאמצי חילוץ גופות אנשי השריון נעשו תחת אש תופת ממוצבי חיזבאללה. כוח החילוץ ניסה בחסות ההרעשה הארטילרית של צה"ל ומסך עשן שכיסה את האזור בו נפגע הטנק, לחלץ את גופות אנשי הצוות מתוך הטנק. מאש חיזבאללה נהרג נמרוד כהן, קיבוצניק ממצפה שלם בערבה. שני לוחמי נח"ל אחרים נפצעו.

במקביל לכניסת הטנקים הוזנק חיל האוויר לחסום את ציר הנסיגה של החוטפים. גשרים בציר התנועה הראשי מהדרום צפונה הותקפו מהאוויר וקרסו. המטוסים הרחיקו עד למבואות ביירות ותקפו יעדים המזוהים עם חיזבאללה. מוצבים של ארגון הטרור בקרבת קו הגבול הופצצו. השטח בער, אבל המאמץ להצלת החטופים לא עלה יפה. מאוחר יותר בחסות החשיכה נעשה ניסיון חילוץ נוסף. גופות ארבעת הלוחמים שהיו בתוך הטנק חולצו תחת אש והועברו לשטח ישראל.

בשעת ערב מאוחרת ערך מטה פיקוד הצפון חשבון נפש על היום הקשה. האלוף אודי אדם, נראה מדוכדך. הוא לא האמין שדווקא לו זה קרה. מי שחשש יותר מכולם מאירוע חטיפת חיילים. במטה הפיקוד מצאו כתובת לכשל המבצעי - אוגדה 91 בפיקודו של תת אלוף גל הירש. חיילי המילואים שביצעו את הסיור היו בפיקודו ונוהל המרדף החפוז אחרי החוטפים, שנסתיים בפגיעה קשה בצוות הטנק היה גם הוא באחריותו. השאלות שנשאלו באותו יום בפיקוד היו קשות: איך זה קרה? מדוע היתה הזנחה בהצבת אמצעי תצפית בשטח בו הותקף הסיור? למה הסיור לא היה ערוך כראוי ללחימה? בתחקיר עלה חשד, כי לא כל חיילי הסיור היו מצוידים בנשק אישי בזמן שהותקפו. האם יתכן, כי חלק מאנשי המילואים הזדכו על נישקם האישי לפני שעלו על רכבי ה"האמר?" היכן היתה כיתת הכוננות, שעל פי התרגולת צריכה להגיע תוך שבע דקות למקום בו נתקל הסיור? האם שני רכבי הסיור לא הקפידו על מרחק ביניהם, למקרה שהרכב הראשון יותקף מן המארב?

תת אלוף גל הירש מפקד אוגדה 91 כאב את הכישלון. הביקורת פגעה בו. הוא חש שיש בפיקוד קצינים, שלא מצטערים שדווקא לו זה קרה. גל הירש שמע את הלחישות, שנכשל במבחן הקרב וכי ההחלטה על שיגור טנקי המרכבה הכבדים לתוך לבנון, שנסתיימה באסון נוסף, היתה כשל מבצעי שלו.

בתחקור האירוע נחשף, כי הזנקת הטנק הראשון שנכנס לשטח לבנון והפעיל מטען גחון היתה בניגוד לנהלים. קציני שריון בגדוד 82 הביעו פליאה שהטנק נשלח חשוף לתוך השטח. הם הציעו שדחפור ממוגן ינוע לפני הטנק ויפרוץ את דרכו. בלחץ האירועים איש בחפ"ק האוגדה לא היה מוכן לאבד רגע נוסף בהמתנה ל "די 9". גל הירש היה נחוש מאי פעם, שבמבחן הקרבי הבא, יוכיח שהיתה זו תקלה חד פעמית.

יחסיו עם אלוף הפיקוד, שלא הצטיינו בכימיה ואמון הדדי עוד קודם לכן, הידרדרו לשפל המדרגה. הדברים עוד ילכו ויחמירו.

בלילה היתדפקו נציגי קצין העיר במקומות שונים ברחבי המדינה והודיעו לשמונה משפחות על נפילת בניהם בקרב בלבנון. במקרה אחד נפלה טעות מצערת. למשפחה דרוזית בכפר ינוח נמסר, כי בנה רב סמל וסים סאלח נאזל, שנהג באחד מרכבי ה"האמר", נעדר. רק בשעה מאוחרת יותר נמסר למשפחה, כי בנה נפל בקרב. ההרוגים האחרים מבין אנשי הסיור היו: סמל ראשון שני תורג'מן מבית שאן ורב סמל אייל בנין, בן יחיד, שהתנדב לשרת ביחידה קרבית. ארבעת לוחמי השריון הוכרזו תחילה כנעדרים. וכך אחרי מבצע החילוץ הנועז הוכרז על מותם.

בשני בתים בישראל, נתקבלה הודעה כואבת; הבנים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נחטפו על ידי חיזבאללה. מאז יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, לא ספגה ישראל מכה כל כך קשה וכואבת בגבול המשותף עם לבנון.

ממשלת ישראל כונסה לישיבה דחופה.