הבת היחידה

ברעננות ומתוך חדווה מוליך אותנו יהושע ברומאן־הקצר הקרנבלי הזה אל גיבורה ומקום חדשים אצלו. רקֶלֶה לוצאטו האיטלקייה־יהודייה – בת יחידה ילדותית ומפונקת, שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה – נושאת על כתפיה העדינות את מלוא העלילה, הווה הנמשך פחות משלושה חודשים. אלה נפתחים בימי ההיערכות לחג־המולד ולחגיגות של ערב השנה החדשה, שנת אלפיים – ימים של אווירת נצרות מתוגברת.

אווירת החג מלבה את בלבול הזהויות של רקֶלֶה, נכדתם של קתולי אדוק (הסב האהוב עליה) ושל יהודי ניצול מלחמת־העולם (שבימי המלחמה לבש זהות מדומה וכיהן ככומר בכנסייה כפרית נידחת). בעודה עסוקה בלימודי תפילות, מצוות ועברית לקראת חגיגת הבת־מצווה שלה באביב, מוצאים אותה מוריה מתאימה ביותר למלא את תפקיד אם־האלוהים בהצגת חג-המולד בבית־הספר, אך למגינת־לבה אוסר עליה אביה להשתתף בהצגה.

קריאת התיגר על כלובי ה"זהות" וה"שייכות", המאפיינת את הסיפורת של יהושע, מזינה בספר זה מבט קנטרני בזהות האתנית־דתית. יהושע מתגרה בה באמצעות בלילתה המגחיכה בניגודיה. לאורך כל הספר מתהלכת רקֶלֶה בין אינספור מראות אירוניות צבעוניות, שנשקפות מהן זהויות מעורבלות, עם "תוספת" של פרטים זרים. כושר ההמצאה המדהים של יהושע עולץ וחוגג כאן במיוחד בערבולים הללו.

רקֶלֶה, שעל ילדותה הולכת ומעיבה אֵימתה שתישאר לבד בעולם, בשל הגידול שהתגלה במוחו של אביה ("התוספת"), תסב את רוח־הקודש היהודית־נוצרית־פגאנית אל חייה האישיים, וכך "תמיד תישאר אני".