עם עליית הלאומיות היהודית בשלהי המאה התשע-עשרה, וביחד עם התגבשותה של האידיאולוגיה הציונית במפנה-המאה, סיפרה לעצמה התרבות העברית את סיפורה במונחי הגוף והצהירה שוב ושוב על הצורך לכונן גוף יהודי חדש. הספרות העברית – שהייתה הזירה המרכזית של המחשבה הלאומית – תיארה את הגבר היהודי כמי שגולה לא רק מארצו אלא גם מגופו ומגבריותו.
טקסטים ספרותיים רבים תיארו גבריות פגומה זו, החקוקה על הגוף, ודימיינו במקביל גוף אלטרנטיבי:
אנטי גלותי, ציוני, גברי.
אזל