אשה מטפסת לבדה במעלה הר ענקי.
ימים חולפים, שבועות, חודשים ושנים. ועדיין היא מטפסת.
רגל ימין יד ימין רגל שמאל יד שמאל.
יום יום, ואל הפסגה אינה מגיעה.
איש מטפס לבדו בהר.
איש משונה, בעל מום.
מטפס בעקשנות, יום יום ואל הפסגה אינו מגיע.
אשה ואיש נפגשים בהר,אוהבים,מולידים ילד,מקימים בית לשפת אגם בצלע ההר ויחד רוקמים סיפור,
מעשה תמים וטהור, כמעט סיפור אגדה.
ושוב מוצאת האשה את עצמה לבדה, מטפסת בהר עם ילדתה, שבועות, חודשים ושנים.
התגיע לפסגה? היש להר פסגה? האם ההר קיים? או אולי הוא מצב נפשי? או מצב קיומי? אין לדעת.
ועם זאת ההר והטיפוס בו ממשיים מאד בספר הלירי הזה , והם חיים מכוחה של הלשון,
מכוחן של המלים והמקצבים, שכמו לובשים כאן ממשות פיסית רבת-עוצמה,
מפחידה ומושכת כאחד: ממשותו של הר כביר, על רכסיו מדרונותיו וצוקיו
ועל איתני הטבע המשתוללים בו וממשותה של אשה אחת יחידה, הנפתלת עם ההר בגופה וברוחה.
היא לא מנצחת אותו והוא אינו מביס אותה.
אזל