הו איזה מלחמה מענגת

מדי שבוע בשבוע, במשך עונת המשחקים, הם מתייצבים כחיילים נאמנים ונלהבים במגרשים על פני כדור הארץ כולו. אנשים רבים מאוד: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחורים, לבנים, צהובים, אדומים, מבני כל הדתות והלאומים. הם ממלאים את היציעים בצהלה, בגעש ובצער המתחלפים תדיר בהתאם לתוצאות: ניצחון או כישלון. האנשים האלה הם אוהדי המשחק הנפוץ ביותר בעולם כיום: משחק הכדורגל. מן הרגע שבו עוצב המשחק הזה במתכונתו המודרנית, היו האוהדים לחלק בלתי נפרד ממנו: "לא ראיתי משחק נעזב" במקום הנידח ביותר על פני הגלובוס שבו מתקיים משחק זה, ניתן למצוא קומץ אוהדים יושבים או עומדים על הקווים, ויש להם מה לומר. כי ייחודו של משחק הכדורגל הוא בזה שאוהדיו הם גם יוצריו. מועדון, שחקנים ואוהדים הוא שילוש שבו, חסרונו של האחרון מבטל גם את השניים האחרים. המשחק הזה אינו יכול להתקיים בלעדיהם, והם אינם יכולים בלעדיו. סדר היום של האוהדים סובב סביב הכדורגל ־ יחסיהם עם אחרים, כולל עם בני משפחה הקרובים ביותר, סובבים סביבו. ואם ישאלו אותם, הם יאמרו כי המשחק הזה הוא שלהם והם חייבים לו. בעלי המועדונים באים והולכים, שחקנים באים והולכים, והאוהדים הם שם מאז ומעולם, כמעט מן העריסה ועד למנוחה נכונה, ואין זו קלישאה.
הם שם כדי לעודד-להגן-להתחלק בפירות הניצחון ולהחלים מן הכישלון. כל סוף שבוע הוא “מלחמה”, ואין כמו המלחמה הזו "ללא כדורים", כדי להעניק להם עונג בלתי נדלה.

אמיר בן-פורת מלמד בחוג למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למנהל, ראשון לציון.