דף הבית > הזמנה לגרדום / ולאדימיר נאבוקוב
על צינצינאם צ`, גיבור הרומאן של נאבוקוב, גזרו מוות בעריפה. בשלושת השבועות (בקירוב) של הרומאן ממתין ``פורע-החוק`` הזה לבואו של ה``עורף`` שלו. הפשע שלו שנותר אטום עד סוף הרומאן, הוא היותו אדם לא-שקוף, בלתי-חדיר לאור - מכשול אפל בחברה שבה כולם שקופים זה לזה. המציאות התעתועית, המצחיקה עד אימה של הרומאן הופכת יותר ויותר פארודיה גרוטסקית על תיאטרון, קירקס, בובות-על-חוט, אופרה, וכיו``ב - שכל-כולה מישחקי צללים, הדים ובבואות, תאורה אבזרי תפאורה, מסיכות ואיפור.
נאבוקוב, שהתחיל את הקריירה הספרותית שלו כסופר רוסי, כתב את `הזמנה לגרדום` ברוסית ב1934-, עת התגורר בברלין של עליית הנאצים, לאחר שנמלם 15 שנים קודם לכן מרוסיה הבולשביקית (התרגום העברי של הרומאן נעשה מן המקור הרוסי). ואף-על-פי שנשף-המסיכות של `הזמנה לגרדום` מתרחש בזמן עתידי, ובמקום שאינו ניתן למיקום - רוסיותו אינה מוטלת בספק, וגם לא האופי הגוגולי של רבים מפרקיו, או העמדתה על הראש של מסורת הספרות הרוסית, במיוחד זו של ``טולסטוייבסקי`` (כינוי שהמציא נאבוקוב).
כשנשאל נאבוקוב - בשנות השישים - איזה מן הרומאנים שלו הוא אוהב ומעריך יותר מן האחרים, השיב: ``אוהב מכולם את `לוליטה`, ומעריך מכולם את `הזמנה לגרדום`.``
הסיטואציה הבסיסית של הרומאן נראית קפקאית, ומעניין להשוות בין שני הענקים מבשרי הפוסט-מודרניזם, בין האימה היבשה של האחד לבין הפעלולים והזיקוקין-די-נור של האחר - אבל נאבוקוב לא היה יכול להכיר את קאפקא כשכתב את `הזמנה לגרדום`. והוא מודה רק בהשפעתו על הכתיבה של סופר אחד. שהמוטו לספר לקוח מתוך ה`דיון בצללים` שלו - דלאלאנד. המלאנכולי. האקסטרווגנטי, החכם והשנון.
25 שנים לאחר כתיבת הספר מגלה נאבוקוב שאותו פייר דלאלאנד (ושימו לב ל``פייר`` שנוסף לו, הד למסיה פייר, האסיר החדש ברומאן) - אינו אלא פרי המצאתו שלו עצמו. הרומאן של נאבוקוב, שכל דמויותיו פארודיות מהלכות וצללים, ושאמור לעמוד בצל השפעתו של ה`דיון בצללים` של דלאלאנד, הוא איפוא צל שקדם למקורו, שחולל את מקורו, צל שנאבוקוב משאיר אותו לעמוד בפני עצמו, כמו הצל הכחול שעל הקיר, שהתנמנם ונשאר בלי בעליו (עמ` 41).
אבל בכך אנו כבר מגיעים לנושאו של הספר, שעליו אי אפשר לדבר בלי לעסוק בזהותו של האסיר החדש שמגיע למצודה, המואשם ברצון להציל את צינצינאט; בלי להתעכב על קולות החפירה המסתוריים, ההולכים ומתקרבים אל התא; בלי אמוצ`קה בת ה12-, צל מוקדם של לוליטה המתחנחנת, שאולי תציל אותו - ובעיקר בלי הסיום המפתיס, ממש בעמוד האחרון: האם ייערף?
כדי לא לפרק את התפאורה לפני ההצגה נעביר איפוא את ההמשך מן העטיפה לעמ` 211 בתוך הספר; והקוראים מוזהרים לא לקרוא שם - אם בכלל - לפני קריאת הרומאן עצמו. מ.פ.
אזל
לקוחות שרכשו את המוצר הזה, רכשו גם את המוצרים הבאים:
