מרסו, פקיד צעיר שחי באלג`יר, אינו בוכה בהלויית אמו, רוצח אדם ``בגלל השמש``, ועל שני אלו נשפט ונידון למוות ``בשם העם הצרפתי`` - סיפור תמוה ומוזר, ששום דבר אינו מובן בו לאשורו ואף-על-פי-כן הוא מרתק ונקרא בנימה עצורה מתחילתו ועד סופו.
``הזר`` שהוא הרומן הראשון של אלבר קאמי, יצא לאור ב1942- ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית: ``הקוראים נתלו בו כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות, הבאות לעולם בנקודות-מפנה של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה`` (רולאן בארת).
לתרגום העברי החדש של הזר צורפה גם מסה מפורסמת של קאמי, ``השיבה לטיפזה`` - מסה הפותחת לקורא עוד אשנב להציץ דרכו אל עולמות האישי, הרגשי וההגותי, של מחבר ``הזר``.
לספר הזה יש סיפור מיוחד: הוא ראה אור בצרפת בשנה שעברה, שלושים וארבע שנים לאחר מותו של הסופר ואיש הרוח הנודע בתאונת דרכים. אין זה ספר ששלמה מלאכתו אלא כתב-יד שקאמי עבד עליו בתקופת חייו האחרונה, ובמותו הוא נמצא בילקוטו. לפרסומו קדמו לבטים רבים וקשים, אך משיצא לאור נתקבל ברחבי העולם בהתרגשות ובהתלהבות, הן בזכות יפי הכתיבה והן בזכות היותו תעודה אישית ואנושית ממדרגה ראשונה. עולם ילדותו של קאמי באלז`יריה, שמקצת נופיו מוכרים לנו מספריו וממסותיו, מתואר כאן לראשונה מתוך קירבה וחום הכובשים את הלב, שהעיבוד האמנותי וההגותי עדיין לא הספיק להקהותם: בעליבותו ובעוצמתו, ברגעי האכזריות והחסד שלו, ובראש וראשונה בדמויותיו, בני משפחתו של קאמי, אנשים קשי-יום המוצאים איש את דרכו לעמוד בכבוד בדחקותם.
קריאת הספר הזה, שמחזיק גם את התוספות וההערות שכתב המחבר מעל לשורות ובשולי העמודים, היא בלי ספר מפגש חדש ואחר עם אלבר קאמי, האיש והיוצר.
אזל