היי מישהו שומע אותי-יומן גרפי

אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון - נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות
היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת . בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון
המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.
למעריציה הוותיקים של עריף, העוקבים בדריכות אחר פרסומיה, אין צורך להציג את נושאי עבודתה, את סגנונה
הוויזואלי המובחן שהשתכלל והתעדן עם השנים. ההומור העצמי שלה מסייע לה להתמודד עם בעיות כבדות משקל,
להציג אותן בדרך שובת לב ומעוררת הזדהות, ובין השורות – וריבועי הקומיקס – לבקר אורחות חברתיות.
ההומור נוכח בעיקר בבועות הדיבור, בבימוי הסצנות המצוירות ובפרטים קטנים ומענגים הנקלטים פתאום בעין. הוא
ברגעים של המראה מן המציאות אל מחוזות הפנטזיה והאבסורד, כמו למשל באיור הנפלא 'משוך ברגל' מגיע לשיאו
שבו שורת הפסיכולוגים-פסיכיאטרים ושאר מטפלים אוחזים זה בזה, ומנסים – לשווא – לעקור את המטופלת (בתפקיד
'הגזר') ממיטתה.