דף הבית > המצפן הזהוב-עטיפת הסרט
ליירה והדמון שלה חצו את האולם המחשיך צמודים לקיר, כדי שלא להיראות לעיני עובדי המטבח. שלושת השולחנות הגדולים שהשתרעו לכל אורך האולם כבר היו ערוכים. האור המועט השתקף בכלי הכסף והזכוכית, והספספלים הארוכים הורחקו מהשולחנות לקראת בואם של האורחים. דיוקנאותיהם של המאסטרים הקודמים היו תלויים גבוה לאורך הקירות האפלוליים. לַיירָה התקרבה לבימת הכבוד, הציצה אחורה לעבר דלת המטבח הפתוחה, ומכיוון שלא ראתה איש טיפסה ונעמדה ליד שולחן הכבוד. על שולחן זה היו כלי זהב ולא כסף, וארבעה עשר המושבים לא היו ספסלי אלון אלא כיסאות מעץ מהגוני עם כריות קטיפה.
ליירה נעצרה ליד כיסאו של המאסטר והקישה בציפורנה בעדינות על הכוס הגדולה ביותר. הצליל הדהד צלול ברחבי האולם.
"את לא מתייחסת לזה ברצינות," לחש הדמון שלה. "התנהגי יפה."
שמו של הדמון היה פַנטַלֵימוֹן, ועתה הוא לבש צורת עש חום כהה, כדי שייבלע באפלולית האולם.
"הם עושים במטבח יותר מדי רעש, הם לא יוכלו לשמוע אותנו," לחשה לו ליירה. "ורב המשרתים לא נכנס עד הצלצול הראשון. תפסיק להציק."
ובכל זאת היא הניחה את כף ידה על הבדולח המצטלצל, ופנטלימון רפרף קדימה וחלף דרך הדלת הפתוחה מעט אל חדר ההסבה שמעברה האחר של הבימה. כעבור רגע שב והופיע.
"אין שם אף אחד," הוא לחש. "אבל אנחנו צריכים להזדרז."
ליירה כרעה מאחורי שולחן הכבוד, חצתה את החדר בריצה שפופה לעבר דלת חדר ההסבה, ואז הזדקפה והביטה סביב. מקור האור היחיד בחדר היה האח. הלהבה הבהירה שעלתה מעצי ההסקה הבוערים נעה קלות כשליירה הסתכלה עליה, ושילחה מתז גיצים במעלה הארובה. ליירה חיה בקולג' כמעט כל חייה, אך מעולם לא ראתה את חדר ההסבה: רק למלומדים ולאורחיהם הותרה הכניסה לכאן, ועל הנשים נאסרה לחלוטין. אפילו המשרתות לא ניקו את החדר הזה. זה היה תפקידו הבלעדי של השַמָש.
פנטלימון התיישב על כתפה.
"עכשיו את מרוצה? אפשר ללכת?" הוא לחש.
"מה פתאום! אני רוצה להסתכל!"
חדר ההסבה היה חדר גדול, ובמרכזו שולחן אליפטי מעץ סיסם ממורק ועליו קנקנים וכוסות שונים, ומטחנת עלי עישון כסופה עם כַן למקטרות. על מזנון סמוך עמדו קדרת חימום וסל ובו ראשי פרגים.
"הם מפנקים את עצמם, נכון, פַאן?" היא אמרה חרישית.
היא התיישבה באחת מכורסאות העור הירוקות. הכורסה הייתה עמוקה כל כך עד שהיא כמעט נשכבה בה, אבל היא הזדקפה וקיפלה את רגליה תחתיה כדי להתבונן בדיוקנאות התלויים על הקירות. עוד מלומדים זקנים, כנראה: עוטי גלימות, מזוקנים ועגמומיים, השקיפו מתוך מסגרותיהם במורת רוח קודרת.
"על מה לדעתך הם מדברים?" שאלה ליירה, או לכל הפחות התחילה לשאול, שכן לפני שהספיקה לסיים את השאלה שמעה קולות מחוץ לדלת.
"מאחורי הכורסה - מהר!" לחש פנטלימון, וליירה זינקה מן הכורסה ובין רגע צללה מאחוריה. זו לא הייתה כורסה מוצלחת להתחבא מאחוריה: ליירה בחרה כורסה שעמדה באמצע החדר ממש, ואם לא תשמור על שקט מוחלט...
הדלת נפתחה והאור בחדר השתנה: אחד מהבאים נשא עששית והניח אותה על המזנון. ליירה ראתה את רגליו, במכנסיים ירוקים כהים ונעליים שחורות מבהיקות. זה היה משרת.
קול עמוק אמר, "לורד עזריאל כבר הגיע?"
זה היה המאסטר. ליירה עצרה את נשימתה וראתה את הדמון של המשרת (כלבה, כמו הדמונים של כל המשרתים כמעט) פוסעת בזריזות פנימה ומתיישבת לרגליו בשקט, ואז נגלו לעיניה גם רגליו של המאסטר, בנעליים השחורות המרופטות שנעל תמיד.
"לא, מאסטר," אמר השמש. "גם לא שמענו שום דבר ממעגן התעופה."
"אני מניח שהוא יהיה רעב כשיגיע. קח אותו ישר לאולם, בבקשה ממך."
"בסדר גמור, מאסטר."
"ומזגת לו לקנקן קצת מהטוקאי המיוחד?"
"כן, מאסטר. בציר 1898, כפי שציווית. כבוד הלורד מחבב אותו מאוד, כזכור לי."
"יפה. עכשיו צא, בבקשה."
"אתה זקוק לעששית, מאסטר?"
"כן, השאר אותה. היכנס לכאן במהלך הארוחה כדי לקטום את הפתיל, בבקשה ממך."
השמש קד קלות ופנה לצאת, והדמון שלו צעדה אחריו בצייתנות. ממחבואה הלא מוצלח ראתה ליירה את המאסטר ניגש לארון אלון גדול בפינת החדר, מסיר את הגלימה שלו מקולב ולובש אותה בכבדות. המאסטר היה פעם איש חזק, אך עכשיו כבר היה בן למעלה משבעים ותנועותיו נוקשות ואיטיות. הדמון שלו הייתה בדמות עורב, וברגע שלבש את גלימתו היא התעופפה מהארון ונחתה במקומה הרגיל, על כתפו הימנית.
ליירה הרגישה שפנטלימון סומר מחרדה, אף על פי שלא הוציא הגה. היא עצמה הרגישה התרגשות נעימה. לורד עזריאל, האורח שהזכיר המאסטר, היה דודה של ליירה, איש שהעריצה ופחדה ממנו כאחד. אמרו עליו שהוא מעורב בפוליטיקה בחלונות הגבוהים, במסעות מחקר סודיים, במלחמות רחוקות, והיא אף פעם לא ידעה מתי יופיע פתאום. הוא היה קפדן מאוד: אם יתפוס אותה כאן היא תיענש בחומרה, אבל היא תעמוד בזה.
אך הדבר הבא שראתה שינה לחלוטין את פני הדברים.
המאסטר הוציא מכיסו נייר מקופל והניח אותו על השולחן. הוא שלף את פקק הקנקן שהכיל יין זהוב משובח, פתח את פלי הנייר ושפך זרזיף דק של אבקה לבנה לתוך הקנקן, ואחר כך קימט את הנייר והשליך אותו לאח. הוא הוציא מכיסו עיפרון ובחש את היין עד שהאבקה התמוססה בו, ואחר כך השיב את הפקק למקומו.
הדמון שלו השמיעה קרקור חרישי קצר. המאסטר השיב בשקט והביט סביב בעיניו הקודרות שברדס הגלימה הצל עליהן, ואז יצא מן החדר בדלת שדרכה נכנס.
ליירה לחשה, "ראית את זה, פאן?"
"בטח שראיתי! עכשיו צאי מפה מהר, לפני שרב המשרתים יגיע!"
אבל בעודו מדבר, נשמע צלצול אחד של הפעמון מקצהו המרוחק של האולם.
"זה הפעמון של רב המשרתים!" אמרה ליירה. "חשבתי שיש לנו יותר זמן."
פנטלימון רפרף במהירות אל דלת האולם ובחזרה.
"רב המשרתים כבר כאן," הוא אמר. "ואת לא יכולה לצאת דרך הדלת השנייה..."
הדלת השנייה, זו שהמאסטר נכנס ויצא דרכה, הובילה למסדרון ההומה שבין הספרייה לבין מועדון המלומדים. בשעה זו של היום היה המסדרון מלא גברים המתעטפים בגלימותיהם לקראת ארוחת הערב או ממהרים להשאיר מסמכים או תיקים במועדון לפני שייכנסו לאולם הסעודה. ליירה תכננה לצאת בדרך שנכנסה, מתוך ביטחון שיהיו לה עוד כמה דקות עד שיצלצל הפעמון של רב המשרתים.
ואילו לא ראתה את המאסטר שופך את האבקה לתוך היין, ייתכן שהייתה מוכנה להסתכן בזעמו של רב המשרתים או שהייתה מנסה להתגנב במסדרון ההומה בלי שישגיחו בה. אבל היא הייתה מבולבלת, ולכן היססה.
באותו הרגע שמעה צעדים כבדים על בימת הכבוד. רב המשרתים בא לוודא שחדר ההסבה מוכן לעישון הפרגים ושתיית היין של המלומדים אחרי ארוחת הערב. ליירה זינקה אל ארון האלון, פתחה אותו והתחבאה בתוכו. היא בקושי הספיקה לסגור את הדלת לפני שרב המשרתים נכנס לחדר. היא לא חששה לפנטלימון: החדר היה חשוך, והוא גם יכול פשוט להתחבא מתחת לכיסא.
היא שמעה את נשימתו השורקנית והכבדה של רב המשרתים, ומבעד לחרך בדלת הארון, שלא הייתה סגורה לגמרי, ראתה אותו מיישר את המקטרות בכן ליד מטחנת העלים ומעביר את מבטו על הקנקנים והכוסות. הוא החליק את שערו על אוזניו בשתי ידיו ואמר משהו לדמון שלו. הוא היה משרת, ולכן היא הייתה כלבה; ומשום שהמשרת מיוחס, גם הכלבה מיוחסת. לדמון שלו הייתה צורת כלבת סֶטֶר אדמונית. הדמון נראתה חשדנית והסתכלה סביבה כאילו הרגישה שיש פולש בחדר, אבל לא פנתה לארון, לרווחתה הרבה של ליירה. ליירה פחדה מרב המשרתים, שכבר הכה אותה פעמיים.
ליירה שמעה לחישה רפה; מתברר שפנטלימון נדחק לארון יחד איתה.
"עכשיו נצטרך להישאר פה. למה את לא מקשיבה לי?"
היא לא השיבה לו עד שרב המשרתים הלך. תפקידו היה לפקח על ההגשה בשולחן הכבוד, והיא כבר שמעה את המלומדים נכנסים לחדר במלמול קולות ודשדוש רגליים.
"ומזל שלא הקשבתי," היא ענתה בלחישה. "אחרת לא היינו רואים את המאסטר מכניס רעל ליין. פאן, זה היה הטוקאי שהוא שאל עליו את השמש! הם עומדים להרוג את לורד עזריאל!"
"את לא יודעת שזה רעל."
"נו, בטח שזה רעל. אתה לא זוכר שהוא אמר לשמש לצאת מהחדר ורק אז הוא עשה את זה? אם זה היה משהו תמים, לא היה אכפת לו שהשמש יראה. ואני יודעת שמשהו קורה - משהו פוליטי. המשרתים מדברים על זה כבר כמה ימים. פאן, אנחנו נוכל למנוע רצח!"
"בחיים לא שמעתי שטויות כאלה," הוא אמר. "איך את חושבת שתצליחי להתחבא בשקט בארון הפצפון הזה במשך ארבע שעות? תני לי לצאת ולהציץ למסדרון. אני אגיד לך מתי השטח פנוי."
ליירה נעצרה ליד כיסאו של המאסטר והקישה בציפורנה בעדינות על הכוס הגדולה ביותר. הצליל הדהד צלול ברחבי האולם.
"את לא מתייחסת לזה ברצינות," לחש הדמון שלה. "התנהגי יפה."
שמו של הדמון היה פַנטַלֵימוֹן, ועתה הוא לבש צורת עש חום כהה, כדי שייבלע באפלולית האולם.
"הם עושים במטבח יותר מדי רעש, הם לא יוכלו לשמוע אותנו," לחשה לו ליירה. "ורב המשרתים לא נכנס עד הצלצול הראשון. תפסיק להציק."
ובכל זאת היא הניחה את כף ידה על הבדולח המצטלצל, ופנטלימון רפרף קדימה וחלף דרך הדלת הפתוחה מעט אל חדר ההסבה שמעברה האחר של הבימה. כעבור רגע שב והופיע.
"אין שם אף אחד," הוא לחש. "אבל אנחנו צריכים להזדרז."
ליירה כרעה מאחורי שולחן הכבוד, חצתה את החדר בריצה שפופה לעבר דלת חדר ההסבה, ואז הזדקפה והביטה סביב. מקור האור היחיד בחדר היה האח. הלהבה הבהירה שעלתה מעצי ההסקה הבוערים נעה קלות כשליירה הסתכלה עליה, ושילחה מתז גיצים במעלה הארובה. ליירה חיה בקולג' כמעט כל חייה, אך מעולם לא ראתה את חדר ההסבה: רק למלומדים ולאורחיהם הותרה הכניסה לכאן, ועל הנשים נאסרה לחלוטין. אפילו המשרתות לא ניקו את החדר הזה. זה היה תפקידו הבלעדי של השַמָש.
פנטלימון התיישב על כתפה.
"עכשיו את מרוצה? אפשר ללכת?" הוא לחש.
"מה פתאום! אני רוצה להסתכל!"
חדר ההסבה היה חדר גדול, ובמרכזו שולחן אליפטי מעץ סיסם ממורק ועליו קנקנים וכוסות שונים, ומטחנת עלי עישון כסופה עם כַן למקטרות. על מזנון סמוך עמדו קדרת חימום וסל ובו ראשי פרגים.
"הם מפנקים את עצמם, נכון, פַאן?" היא אמרה חרישית.
היא התיישבה באחת מכורסאות העור הירוקות. הכורסה הייתה עמוקה כל כך עד שהיא כמעט נשכבה בה, אבל היא הזדקפה וקיפלה את רגליה תחתיה כדי להתבונן בדיוקנאות התלויים על הקירות. עוד מלומדים זקנים, כנראה: עוטי גלימות, מזוקנים ועגמומיים, השקיפו מתוך מסגרותיהם במורת רוח קודרת.
"על מה לדעתך הם מדברים?" שאלה ליירה, או לכל הפחות התחילה לשאול, שכן לפני שהספיקה לסיים את השאלה שמעה קולות מחוץ לדלת.
"מאחורי הכורסה - מהר!" לחש פנטלימון, וליירה זינקה מן הכורסה ובין רגע צללה מאחוריה. זו לא הייתה כורסה מוצלחת להתחבא מאחוריה: ליירה בחרה כורסה שעמדה באמצע החדר ממש, ואם לא תשמור על שקט מוחלט...
הדלת נפתחה והאור בחדר השתנה: אחד מהבאים נשא עששית והניח אותה על המזנון. ליירה ראתה את רגליו, במכנסיים ירוקים כהים ונעליים שחורות מבהיקות. זה היה משרת.
קול עמוק אמר, "לורד עזריאל כבר הגיע?"
זה היה המאסטר. ליירה עצרה את נשימתה וראתה את הדמון של המשרת (כלבה, כמו הדמונים של כל המשרתים כמעט) פוסעת בזריזות פנימה ומתיישבת לרגליו בשקט, ואז נגלו לעיניה גם רגליו של המאסטר, בנעליים השחורות המרופטות שנעל תמיד.
"לא, מאסטר," אמר השמש. "גם לא שמענו שום דבר ממעגן התעופה."
"אני מניח שהוא יהיה רעב כשיגיע. קח אותו ישר לאולם, בבקשה ממך."
"בסדר גמור, מאסטר."
"ומזגת לו לקנקן קצת מהטוקאי המיוחד?"
"כן, מאסטר. בציר 1898, כפי שציווית. כבוד הלורד מחבב אותו מאוד, כזכור לי."
"יפה. עכשיו צא, בבקשה."
"אתה זקוק לעששית, מאסטר?"
"כן, השאר אותה. היכנס לכאן במהלך הארוחה כדי לקטום את הפתיל, בבקשה ממך."
השמש קד קלות ופנה לצאת, והדמון שלו צעדה אחריו בצייתנות. ממחבואה הלא מוצלח ראתה ליירה את המאסטר ניגש לארון אלון גדול בפינת החדר, מסיר את הגלימה שלו מקולב ולובש אותה בכבדות. המאסטר היה פעם איש חזק, אך עכשיו כבר היה בן למעלה משבעים ותנועותיו נוקשות ואיטיות. הדמון שלו הייתה בדמות עורב, וברגע שלבש את גלימתו היא התעופפה מהארון ונחתה במקומה הרגיל, על כתפו הימנית.
ליירה הרגישה שפנטלימון סומר מחרדה, אף על פי שלא הוציא הגה. היא עצמה הרגישה התרגשות נעימה. לורד עזריאל, האורח שהזכיר המאסטר, היה דודה של ליירה, איש שהעריצה ופחדה ממנו כאחד. אמרו עליו שהוא מעורב בפוליטיקה בחלונות הגבוהים, במסעות מחקר סודיים, במלחמות רחוקות, והיא אף פעם לא ידעה מתי יופיע פתאום. הוא היה קפדן מאוד: אם יתפוס אותה כאן היא תיענש בחומרה, אבל היא תעמוד בזה.
אך הדבר הבא שראתה שינה לחלוטין את פני הדברים.
המאסטר הוציא מכיסו נייר מקופל והניח אותו על השולחן. הוא שלף את פקק הקנקן שהכיל יין זהוב משובח, פתח את פלי הנייר ושפך זרזיף דק של אבקה לבנה לתוך הקנקן, ואחר כך קימט את הנייר והשליך אותו לאח. הוא הוציא מכיסו עיפרון ובחש את היין עד שהאבקה התמוססה בו, ואחר כך השיב את הפקק למקומו.
הדמון שלו השמיעה קרקור חרישי קצר. המאסטר השיב בשקט והביט סביב בעיניו הקודרות שברדס הגלימה הצל עליהן, ואז יצא מן החדר בדלת שדרכה נכנס.
ליירה לחשה, "ראית את זה, פאן?"
"בטח שראיתי! עכשיו צאי מפה מהר, לפני שרב המשרתים יגיע!"
אבל בעודו מדבר, נשמע צלצול אחד של הפעמון מקצהו המרוחק של האולם.
"זה הפעמון של רב המשרתים!" אמרה ליירה. "חשבתי שיש לנו יותר זמן."
פנטלימון רפרף במהירות אל דלת האולם ובחזרה.
"רב המשרתים כבר כאן," הוא אמר. "ואת לא יכולה לצאת דרך הדלת השנייה..."
הדלת השנייה, זו שהמאסטר נכנס ויצא דרכה, הובילה למסדרון ההומה שבין הספרייה לבין מועדון המלומדים. בשעה זו של היום היה המסדרון מלא גברים המתעטפים בגלימותיהם לקראת ארוחת הערב או ממהרים להשאיר מסמכים או תיקים במועדון לפני שייכנסו לאולם הסעודה. ליירה תכננה לצאת בדרך שנכנסה, מתוך ביטחון שיהיו לה עוד כמה דקות עד שיצלצל הפעמון של רב המשרתים.
ואילו לא ראתה את המאסטר שופך את האבקה לתוך היין, ייתכן שהייתה מוכנה להסתכן בזעמו של רב המשרתים או שהייתה מנסה להתגנב במסדרון ההומה בלי שישגיחו בה. אבל היא הייתה מבולבלת, ולכן היססה.
באותו הרגע שמעה צעדים כבדים על בימת הכבוד. רב המשרתים בא לוודא שחדר ההסבה מוכן לעישון הפרגים ושתיית היין של המלומדים אחרי ארוחת הערב. ליירה זינקה אל ארון האלון, פתחה אותו והתחבאה בתוכו. היא בקושי הספיקה לסגור את הדלת לפני שרב המשרתים נכנס לחדר. היא לא חששה לפנטלימון: החדר היה חשוך, והוא גם יכול פשוט להתחבא מתחת לכיסא.
היא שמעה את נשימתו השורקנית והכבדה של רב המשרתים, ומבעד לחרך בדלת הארון, שלא הייתה סגורה לגמרי, ראתה אותו מיישר את המקטרות בכן ליד מטחנת העלים ומעביר את מבטו על הקנקנים והכוסות. הוא החליק את שערו על אוזניו בשתי ידיו ואמר משהו לדמון שלו. הוא היה משרת, ולכן היא הייתה כלבה; ומשום שהמשרת מיוחס, גם הכלבה מיוחסת. לדמון שלו הייתה צורת כלבת סֶטֶר אדמונית. הדמון נראתה חשדנית והסתכלה סביבה כאילו הרגישה שיש פולש בחדר, אבל לא פנתה לארון, לרווחתה הרבה של ליירה. ליירה פחדה מרב המשרתים, שכבר הכה אותה פעמיים.
ליירה שמעה לחישה רפה; מתברר שפנטלימון נדחק לארון יחד איתה.
"עכשיו נצטרך להישאר פה. למה את לא מקשיבה לי?"
היא לא השיבה לו עד שרב המשרתים הלך. תפקידו היה לפקח על ההגשה בשולחן הכבוד, והיא כבר שמעה את המלומדים נכנסים לחדר במלמול קולות ודשדוש רגליים.
"ומזל שלא הקשבתי," היא ענתה בלחישה. "אחרת לא היינו רואים את המאסטר מכניס רעל ליין. פאן, זה היה הטוקאי שהוא שאל עליו את השמש! הם עומדים להרוג את לורד עזריאל!"
"את לא יודעת שזה רעל."
"נו, בטח שזה רעל. אתה לא זוכר שהוא אמר לשמש לצאת מהחדר ורק אז הוא עשה את זה? אם זה היה משהו תמים, לא היה אכפת לו שהשמש יראה. ואני יודעת שמשהו קורה - משהו פוליטי. המשרתים מדברים על זה כבר כמה ימים. פאן, אנחנו נוכל למנוע רצח!"
"בחיים לא שמעתי שטויות כאלה," הוא אמר. "איך את חושבת שתצליחי להתחבא בשקט בארון הפצפון הזה במשך ארבע שעות? תני לי לצאת ולהציץ למסדרון. אני אגיד לך מתי השטח פנוי."
אזל
לקוחות שרכשו את המוצר הזה, רכשו גם את המוצרים הבאים:
