המתמטיקה של הטראומה מתאר את פניה המגוונות של הטראומה ואת האופן שבו היא מפרקת ומעצבת את התרבות: מעקדת יצחק ועד מלחמת וייטנאם, משֹרה אימנו ועד מרגריטה של בולגקוב, מהנס של תומאס מאן ועד דניאל של מישל וולבק, מקפקא ועד מאיר אריאל, מניטשה ועד מועדון קרב. הספר מציע אפוא קריאה חדשה בטקסטים קנוניים וזאת במטרה לחשוף את הממד הטראומטי והפוסט-טראומטי בתרבות: ספרות, קולנוע ומוסיקה עומדים בלב הדיון. בספר שמונה מסות, בכול אחת נחשף צד הקושר בין תרבות לטראומה: ההשתוקקות לעקוד ולהיעקד, המסלול האפוקליפטי של האדם הפוסט-טראומטי, הצורך לרצוח על מנת ליצור היסטוריה חדשה, תחושת הזוהמה והזרות הטוטאלית, הגוף הדחוי שהטראומה מקועקעת בו, העדר האֵם, הקשר הייחודי בין לוחמים שיצאו מדעתם, מוסיקת טכנו כשפת הטראומה וכדרך לריפוי, רוק ישראלי כביטוי של הציוני שמצא עצמו בשדות זרים. המסקנה בספר מזעזעת אפילו את הכותב עצמו: אנחנו חיים בסוף עידן; האנושיות, על החולי שבה, תמה. בקרוב, ילדינו לא יעברו את מבחן טיורינג.
