העורב והשועל

הָיֹה הָיָה עוֹרֵב שׁוֹבָב,

הָיֹה הָיָה עוֹרֵב גַּנָּב.

בְּמַקּוֹרוֹ חָטַף הַכֹּל,

בְּלִי רְשׁוּת וּבְלִי לִשְׁאֹל.


יוֹם אֶחָד

פָּשׁוּט נָחַת

עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁבַּמִּטְבָּח,

חֲתִיכַת גְּבִינָה

שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח

מִשָּׁם לָקַח

וְדֶרֶךְ הַחַלּוֹן בָּרַח.


עִבּוּד רַעֲנָן וּמְשַׁעֲשֵׁעַ לַמָּשָׁל הַקְּלָסִי,
עִם סוֹף מַפְתִּיעַ שֶׁמְּשַׁנֶּה אֶת הַתְּמוּנָה כֻּלָּהּ.


פָּאוּל קוֹר, יוֹצֵר כַּסְפִּיּוֹן הַדָּג הַקָּטֹן וְהַפִּיל שֶׁרָצָה לִהְיוֹת הֲכִי,
הָגָה אֶת הָרַעְיוֹן לַסֵּפֶר הָעוֹרֵב וְהַשּׁוּעָל וְהִסְפִּיק לְצַיֵּר
אֶת הָאִיּוּרִים הַנִּפְלָאִים.

תַּלְמָה אַלְיָגוֹן־רוֹז, הַסּוֹפֶרֶת וְהַמְּתַרְגֶּמֶת, הוֹסִיפָה לָאִיּוּרִים אֶת הַמָּשָׁל הַמְּחֹרָז הַנֶּהְדָּר שֶׁלִּפְנֵיכֶם.