הצל שמלווה אותי

קוראים לי אמור אטיאס. הוריי קראו לי על שם הדבר הכי טהור בחייהם – אהבה.
יש מי שמכיר אותי כעורכת הדין אטיאס שנלחמת למען נשים חסרות ישע, שעברו התעללות בדיוק כמו אימי. אומרים שאני אדם שמפיץ אהבה, אבל מה קורה כשאני זו שרוצה לקבל אהבה ונכנעת, בכל פעם מחדש, לגבר שלא יודע להחזיר לי אהבה, לגבר שבשבילו תמיד אהיה 'אמור מיו'. זה שהבטיח שיבוא היום והוא יפסיק להתגנב דרך החלון וייכנס דרך הדלת, יפסיק לברוח ויאהב אותי בחזרה.

קוראים לי אוראל זדה. אני קצין מוערך בצה"ל – אבל תמיד אשאר 'הבן של' או 'הנכד של'. 
לגדול במשפחה כמו זו שגדלתי בה מחייב נאמנות למדינה ושירות בה גם במחיר החיים עצמם. לא בחרתי בזה, אבל זכיתי להיוולד במשפחה שמדינת ישראל זורמת בדם שלה. המקום היחיד שבו הייתי רק אוראל היה איתה, עם האישה שנתנה לי את הלב שלה. אבל אני שברתי את ליבה בכל פעם שנכנסתי ויצאתי מחייה דרך החלון כמו גנב.