קשה לתאר כיצד היה מצליח העם לחצות את ים הגלות ללא סדרי קהילה תקינים וגאים.
יסודות הקהילה נוצקו בתקופת המשנה והתלמוד ובה הגיעה האוטונומיה היהודית לשיא
התפתחותה. השלטונות הרומיים לא מנעו מיהודי הארץ להנהיג את מוסדותיהם כרצונם, אם כי
לא העניקו לקהילה כל סיוע וגיבוי. המשמעת הציבורית בהשראתם של חכמים היא שהעמידה
את הקהילה וחישקה את עוצמתה.
בימי הביניים הצטמצמו תפקידיו של השלטון היהודי המקומי. היישוב היהודי נותק בעל
כורחו מתחומי פעילות ציבורית רבים, ושוב לא נאלצה הקהילה להתמודד עם כל התפקידים
ששלטון מקומי פעיל מופקד עליהם. ערב חידוש החיים הלאומיים היהודיים מצאה עצמה
הקהילה היהודית נתונה במאבק ממושך, עקב השינוי שבא עליה עם מתן שוויון הזכויות
ליהודים. חוקי האמניציפציה העניקו חרות לפרט, וזו פתחה בפני היהודים אופקים חדשים
והעמידה להם אתגרים. אך היתה זו חרב פיפיות, שטלטלה את שורשי הקיום הקהילתי וכמעט
שהפכה אותו מכאן ואילך למיותר.
הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד בא לספר את סיפורה המופלא של
הקהילה היהודית הכפרית בארץ ישראל, ולתאר את השרותים שהעניקה לתושבי הכפר, את
הנהגתה ואת יסודותיה החברתיים, הכספיים והחוקיים.
זאב ספראי הוא פרופסור באוניברסיטת בר-אילן וראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטה
זו. נולד בירושלים בשנת תש'ח וחבר בקבוצת יבנה.
פרסם מספר ספרים ומאמרים רבים בתולדות ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד - חלוקתה
המינהלית וכלכלתה.
אזל