...על קירות בתי ההרג ובמקומות הרצח הם כתבו בדם פצעיהם: קחו נקם וספרו לדורות הבאים. הם חשו, כביכול, כי הישארות נפשם או טעם כלשהו למותם יימצא רק אם תוגשם צוואתם זו.
כמו הגדת יציאת מצרים והעינויים שעינה פרעה את בני ישראל, וכמו מורשת המעונים בימי מסעי הצלב ובימי גזרות ספרד ופורטוגל ואשכנז וגזרות ת``ח, כך, ויותר מכך, חייבים אנחנו להעביר את דבר הנרצחים מדור לדור. הניצולים ממחבואי הבונקרים, ממחנות ההשמדה ומבורות המוות - יקדה בהם ההחלטה לספר.
עם החומר המרובה שנערם לפני נוכחתי לדעת, שעלול להיות משהו מעוות בהעלאת השואה כמעשה הכללה, או כסימבוליקה, באי הדגשת הרוצח הספציפי: הגרמני הנאצי, הפולני האנטישמי, האוקראיני הצמא לדם יהודי, הליטאי החומד רכושו של יהודי: בלי ציונם של כל אלה ביחודם ובפרטותם תסתלף ראיית השואה. ואף הקורבן כך: זו הנערה היהודית מהולנד, זה הנער הרך מן העיירה הפולנית, זה החלוץ הצעיר שהכשיר עצמו לעלייה ולחיים בארץ, האם לילדים רכים, היהודי החייט, הסנדלר, והסוחר, והרב וראש הישיבה. כל אלה בנים היו, ואמהות ואבות, שסבלו ומתו מיתות משונות ביסורים קשים רק משום שנולדו יהודים. והם מתו ללא אפשרות בחירה בין חיים ומוות, והם מתו רק מפני שכך רצו הנאצים. ביקשתי להביא בצורה אותנטית ככל האפשר את מה שאירע. על כן רבות בספר זה העדויות האישיות, ההתרשמות הבלתי אמצעית, אם כי הבאתי גם קטעי ספרות שיש בהם תכונות אלו.
אזל