אגדות חז"ל הן עולמות שנדחסו לשורות אחדות. סוד כוחן הוא סוד הצמצום, אבל זהו גם המחסום החוצץ בינן לבינינו. מה שמסופר בהן הוא תמיד רק קצה הקרחון, בעוד שאת הקרחון עצמו אפשר רק להסיק, לנחש, לנסות לשחזר. ללמוד לקרוא אותן, משמע ללמוד לקרוא שתיקות.
דרוש כמובן, ידע היסטורי, לשוני ותרבותי כדי לדובב את השתיקות ולשחזר את העולם האנושי האבוד המשוקע באגדות הללו. אך כדי להיכנס לנעליהם ולראשיהם של חז"ל, לא די בידע. דרוש דמיון. דרושה הנכונות לשים את עצמך במקומן של הדמויות, לחיות את חייהן ברוחך, לראות את הדברים מבעד לעיניו של רב מפומבדיתא, או מבעד לעיניה של אשתו השבה מן השוק.
הקריאה היחפה שאיתה ניגשת רות קלדרון אל אגדות חז"ל אינה באה להתפלמס עם פירושים קודמים או להציע פירוש "נכון יותר". היא באה להוריד מחסום. אין זו קריאה מנתחת, אלא קריאה פוגשת. היא עושה לחז"ל את מה שעשו חז"ל עצמם: היא מספרת מחדש; מספרת סיפור על אודות הסיפור. במקום להתבונן באגדה מבחוץ, היא מייצרת ממנה אגדה משלה. וכך, בנוסף לשחזור הסצנה האנושית החבויה בכל אגדה, היא משחזרת גם את עצם הפראקטיקה החז"לית של חשיבה סיפורית: החשיבה בדמויות, בסיטואציות, בחוויות יומיומיות.
אזל