בודדה על סיפון האונייה, בלי מכר וידיד ובלי איש מבני משפחתה, מפליגה לוסי סְנוֹ מאנגליה אל וילֶט שבבלגיה כדי לשמש שם מורה בפנימייה לבנות. במקום עבודתה החדש עליה להתמודד עם תלמידותיה הפורקות עול ועם המנהלת החשדנית, וגם עם מערכת הרגשות המורכבים שמעורר בה תחילה הרופא האנגלי של ביתֿהספר – ואחרֿכך המורה לספרות מהיר-החימה, פול עמנואל.
וילט, הרומן האחרון שכתבה שרלוט ברונטה, הוא האוטוביוגרפי שבכל ספריה. הוא מבוסס על האכזבות בחיי הרגש שבהן התנסתה היא עצמה כאשר למדה ולימדה נערות לפרנסתה בבריסל. היצירה מעלה בעוצמה ובדרך נוגעת ללב את קשיי הבדידות ואת ייסורי האהבה שאינה נענית, ומסופרת מפי גיבורה הנחושה בדעתה לשמר את עצמאותה ואת נכסי הרוח שלה חרף סביבתה העוינת.
שרלוט ברונטה (1816-1855) היא הידועה שבבני ברונטה, שהתברכו בדמיון עשיר ובכשרון כתיבה פורה. היא התייתמה מאמהּ בהיותה בת חמש; דודתה, שהתגוררה בביתם, השגיחה מאז עליה ועל ארבע אחיותיה (ביניהן אמילי ואַן, שאף הן כתבו רומנים בהתבגרן) ועל אחיה. האחיות והאח התחנכו חינוך נוקשה ומחמיר בידי אביהם הכומר. כדי להתגבר על האווירה הקודרת ששררה בבית ועל בדידותן, ארבע האחיות הרבו לקרוא, השתעשעו בחיבור עלילות דמיוניות וכתבו שירים. שרלוט בת השמונה, ושלוש אחיותיה הצעירות ממנה, למדו תחילה בפנימייה המנוהלת כמוסד צדקה בחסות הכנסייה; את הסבל שידעה שם הנציחה בספרה ג´יין אייר. מאוחר יותר למדה שרלוט בביתֿהספר הפרטי של מרת ווּלֶר, שאליו שבה לאחר כמה שנים כדי ללמד בו. אחרֿכך היתה אומנת במשפחה אמידה, ובהיותה בת עשרים ושש נסעה עם אמילי אחותה להשלים את השכלתה במוסד חינוכי פרטי בבריסל, שבו אף שימשה מורה לאנגלית. בבריסל כתבה כמה רומנים, ביניהם את וילט. כאשר התפרסם הרומן התגברה שרלוט על התנגדות אביה ונישאה לעוזרו הצעיר, אך לאחר שנה חלתה ונפטרה.
