הפרוזה של באבל (1940-1894) נחשבת לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים. בלשון תמציתית, דחוסה עד קצה גבול היכולת, בתמונות רוויות אכזריות ויופי, מעצב באבל רסיסי חיים של עולם במשבר - בין שהרקע הוא עלילות חיל הפרשים הקוזאקי ברוסיה שלאחר המהפכה, ובין שזה חורבנו של סדר-החיים היהודי הישן, שכנופיות של שורדדים ורוצחים יהודים, בני העולם-התחתון של אודיסה, קמות לפזז בין הריסותיו.
את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול, שנקרע מפעם לפעם בפרץ של הזדהות עזה; הסתכלות מתנכרת, אירונית שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה ממשית - מעניקים להזדהות את כוחה.
מתחים אלה מתבטאים בנושאים, בסגנון, באפיון הדמויות, בעיצוב נקודת-התצפית. חייל שבתרמילו נמצאים, זה בצד זה, דיוקנאות של לנין והרמב``ם, מוצג דרך תודעתו של מספר שהוא אינטליגנט תלוש, החצוי בין ערכי עולם האתמול לבין תשוקתו להזדהות עם המהפכנים חסרי-הרחמים; והוא גם יהודי, קרוע כגיבורו; ואף יחסו של באבל עצמו אל המספר שלו חצוי ונע בין הזדהות לאירוניה....
פרטי המציאות בסיפורים מגלים מתח בין נטורליזם גס, ברוטלי, לבין פאתוס רומנטי תְּאַב-יופי. אֵימֵי המלחמה מתוארים תוך ערבוב פרטים ``נמוכים`` ואכזרים ולשון שופעת דימויים חמים, שיריים, נועזים וכווירטואוז של הוויות לא-מתיישבות מתאר באבל עולם-תחתון יהודי אלים, כביכול עולמו של דיימון ראניון באודיסה היהודית. אבל הפושע הוא, שוב, דווקא איזה ``רובין הוד`` מבקש צדק.
נילי מירסקי תירגמה את הכרך הזה מרוסית.
217 עמודים
אזל