חליפת מכתבים

"אם כן ממשיכים אנו ללא ספק הלאה – אתה כיהושע, אם אני כמשה – ליטול חזקה על ארץ הפסיכיאטריה המהוללת, שאותה מותר לי לראות רק מנגד" (פרויד).

"אני מיטלטל מעל לכול בעונג הכמעט אוטו-ארוטי של חלומות המיתולוגיה שלי" (יונג).


חליפת המכתבים המסעירה והדרמטית – שמתפרסמת כאן לראשונה בעברית – בין זיגמונד פרויד לקרל גוסטב יונג (בין השנים 1914-1906), אשר תחילתה באהבה גדולה וסופה בקרע שלא אוחה מעולם, הנה מהמסמכים החשובים ביותר בתולדות התנועה הפסיכואנליטית. מסמך זה הנו בבחינת צילום רנטגן נדיר של מערכת היחסים בין פרויד ליונג (בין היהודי לארי, בין "אב" ל"בן", בין איש המדע לספיריטואליסט), אבל גם של שתי פרדיגמות אופוזיציוניות בפסיכואנליזה עצמה.

בשנים הראשונות של המאה ה-20 קיבץ סביבו פרויד כמה חסידים, רובם וינאים ויהודים, ובאמצעותם ניסה לבסס את מעמדו ואת מעמד הפסיכואנליזה בחיי האקדמיה ובקהילה הפסיכיאטרית. יונג הצעיר, שנתפס כבר באותן שנים כפסיכיאטר וכחוקר מבטיח בתחום חקר הנפש והפסיכוזה, החל להתכתב עם פרויד מעמדת הערצה, ובתוך זמן לא רב סימן פרויד את יונג כבנו יורשו, וזה בתמורה קיבל את ההכתרה מתוך ביטחון עצמי ותחושת שליחות רוחנית ולא רק מדעית.

האופן שבו סימן פרויד את יונג – הצעיר, השוויצרי והגוי, כלומר כל מה שפרויד איננו – נבע מתוך תקווה שה"אחר" הזה יפיץ את הבשורה הטובה מחוץ ל"גטו" היהודי-וינאי שלו. אולם כבר במכתביו הראשונים העלה יונג את ספקותיו ביחס לדגש של פרויד על המיניות, כמו גם ביחס להגדרת מושג ה"ליבידו". יונג אמנם מצטנע בתחילה, בטענה שאינו מבין מספיק ושעליו לצבור עוד ניסיון, אבל בינו לבין עצמו לא השתכנע ואף התגברה אצלו המגמה ההפוכה לזו של פרויד – המגמה הספיריטואליסטית.

פרויד, בתפקיד האב האוסר, מבקש לאורך כל ההתכתבות ביניהם לצנן את רוחו של הבן בהתענגויותיו העודפות ובאי-יכולתו לבסס גבולות של יחסי עבודה עם המטופלות שלו ועם הספרות המיתולוגיה שאותה קרא: "אני מציב אם כן שוב את משקפי המצבט האבהיים שלי על אפי ומזהיר את הבן האהוב לשמור על צלילות הדעת".
בסופו של דבר, בסערת רגשות גדולה, נפרד יונג ה"בן" מפרויד "האב", ייסד אסכולה חדשה המכונה "פסיכולוגיה אנליטית" והחל לפתח את רעיונותיו על הלא-מודע הקולקטיבי כיסוד הדמיון המשותף לקולקטיבים מסוימים, לא-מודע המומחש בדתות השונות ובתורות הנסתר.


לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה, מאת ד"ר יצחק בנימיני, על הפער והמתח בין העמדות התיאורטיות והאתיות השונות של פרויד ויונג.