יגאל אלון: אביב חלדו / אניטה שפירא

מחבר: שפירא אניטה 

הוצאה: הקבוץ המאוחד

מספר קטלוגי: 31-3846

נושאים: ביוגרפיה  

יגאל אלון - נער צעיר יפה - מראה, בהיר תלתלים וכחול עיניים; בחור אמיץ ובעל-תחבולות ; בחיר המצביאים במלחמת - העצמאות, מעצב גבולות המדינה ; איש שעד גיל 30 דומה "שלא ידע כישלון מהו", מנהיגו של הנוער הארצישראלי. ומצד אחר, בן זקונים לאב קשה וספרטני, שהראה לו אהבה רק כשהתנהג לפי ציפיותיו המחמירות ; אב צעיר מתלבט בין ייאוש לתקווה, שלמד להסתיר את המתחולל בנפשו.
ואילו אחרי גיל 31 - לא רמטכ"ל, לא שר ביטחון, לא ראש - ממשלה ; והכל נראה כמבוא מתמשך לפרק הבא שלא בא, כאילו הגיעו חייו לשיאם בדיוק במחציתם, ומאז הלכה והתמוססה הכריזמה, אף שהיה שר עבודה, קליטה, חינוך, חוץ.
בכתיבה חזקה ומרתקת, מלאת תנופה, מתועדת לעילא, מהבהבת בין אמפטיה לאירוניה - קלה במבעים המשולבים עם המצוטטים ועם בעלי - העדויות מגישה לנו שפירא מופת של ביוגרפיה ושל היסטוריה של התקופה. היא מספרת סיפור חניכה, שהולך מהצלחה אל ניצחון, אך נקטע בבת - אחת, והמחצית השנייה (הסימטרית) של החיים הופכת אותו למין "טרגדיה", מול "ההיבריס של הנעורים".
ההחלטה העיצובית המרכזית של המחברת היא לספר את סיפורו של אלון רק עד תום מלחמת - העצמאות, עד להדחתו מן הצבא ע"י בן - גוריון (האנטגוניסט המרתק של "הטרגדיה"; "כתובת על הקיר" משלב מוקדם). אבל הסיפור לא באמת נגמר. המשכו מסופר לאורך למעלה מ - 30 עמודים 'של "סוף דבר" מרוכז, שמעמיד קונטרפונקט מושלם לכל הספר. אלה "טיפות הרעל" שמוציאות את ה"טרגדיה" מן הכוח אל הפועל. מול הפרק הממשמע הזה, הכולל רק ,highlights עומד רוחב היריעה של הפרקים הקודמים, שבהם ממשמעת המחברת את הביוגרפיה באמצעות סימון אירועים כמגבשי - אופי, או כמדגימים מאפיינים שכבר התגבשו. בכך היא מכוננת את מה שנראה טרגדיה של "גורל" ושל החמצה לכלל טרגדיה פסיכולוגית, של אופי; סיפור מורכב של זיקה בין נפשו של גיבורה לבין התקופה והנסיבות המשתנות. אותן תכונות - נפש של אלון, שהוליכוהו לשיא, גם חוללו את הנפילה. כאילו "שיא חייו" הוא אך מבוא ל"סוף דבר".
לכאורה מזל-הביש הוא שמכה כששהה אלון בחו"ל, בביקור שהתארך ללא צורך אמיתי, שעה שהודח מפיקוד דרום, וגם כעבור שנים, בסימטריה מדהימה, כשלא מונה לשר - ביטחון. לכאורה מארגן את חייו הדימוי של שאול המלך (דרך טשרניחובסקי), שאכן חילחל בתודעתו כל ימיו. אבל הסיפור העיקרי של שפירא אחר.
הוא יליד מסחה, שלא נחשף למטען הרוחני והרגשי של תנועות הנוער האידיאולוגיות וחצה את הקווים לקיבוץ כ"הליכה עם החברה", ובעיקר כקריעה אמיצה מצלו הכבד של אביו. המסגרות החדשות, המתרחבות, של החברים ושל האידיאולוגיה, היו בשבילו אך המרה של אביו ושל הייו במסחה, החל מן ההתגבשות שלו בהתגוששות של גינוסר עם פיק"א (חזרה משופרת על מלחמות אביו). "גר הצדק" בתנועת העבודה לא הרשה לעצמו קריעה נוספת, הפך לנאמן שבנאמנים, כמו "כלפי משפחה". לכן גם כשאולי רצה לתת גט פוליטי לתנועה שלו, ולעמוד בראש תנועה עדכנית של צעירים, מיהר לקטוע את הניסיון הזה באיבו. היה לו צורך באהבה ובחברות, שאותן קיבל בעזרת עמידה בציפיות ומתן רעות ואהבה. בשדה הקרב, שם הוא המפקד הזוכה לאהבת פקודיו, שיכלל את האינדיבידואליזם הפייקוביצי, היה מקורי ובעל - תחבולות, וגילה עמאות יתירה כלפי מפקדיו.
הסיפור החזק הסמוי של שפירא משורטט ברכות, בלי לראות בו חזות - הכל. המורכבות של מעשה - הכתיבה מאפשרת גם לסדוק אותו באמצעות סיפורים נגדיים. אלון לא בדיוק שאול המלך, אבל הדימוי הזה תופס במידת - מה (וחילחל אף אל שמו של הספר); סיפורו אינו בדיוק הסיפור של "כישלונם הקולקטיבי" של בני דור הפלמ"ח, ובכל - זאת נידונות המגבלות של הדור הזה, שאלון, סמל הצבר, הוא בעצם לא דגם מייצג שלו (497 ; 236). ובכלל, הטרגדיה לא כל - כך טראגית. המשרות של הרמטכ"ל ושל ראש - הממשלה אינן חזות - הכל לגבי אדם שהיה במוקד הפוליטיקה הישראלית במשך למעלה מעשור...


אניטה שפירא היא מבכירי ההיסטוריונים של ישראל. בין ספריה הרבים, הביוגרפיה הבלתי-נשכחת, 'ברל'.

אזל