את כל הבנות מהסידרה אהבתי, וכולן עוררו את התפעלותי:
נוריקו-סאן הילדה מיפן, שאוכלת עם מקלות, לובשת קימונו, ומצליחה להיות
כל כך סבלנית וממושמעת!
אלה קארי הילדה מלפלנד, שגרה באוהל, שוטפת כלים בגיגית, ומשגיחה על עז!
סיאה הילדה מאפריקה, שמטפלת בעצמה באחים ואחיות קטנים, והולכת לבדה ברגל
מרחקים כל כל גדולים!
גם אם הילדות הללו הופיעו בסידרה בתמונות שחור לבן, בשבילי הן היו בהמון
צבעים. הפרטים של חיי היומיום שלהן היו עבורי בו-זמנית גם מוכרים
(כמוני, גם הן היו ילדות קטנות עם אחים והורים, מטלות והנאות), וגם זרים
ורחוקים, משונים ותמוהים, ובכל מקרה - מאוד מושכים, בתקופה שבה פנים
'אחרות' (של יפנים או סינים, אפריקאים או סקנדינבים) לא נראו כמעט
ברחובותנו.
אך יותר מכולן אהבתי אותה, את לילבס ילדת הקרקס, לילבס שאינה שייכת לשום
ארץ אלא נודדת בין ארצות (כשהמקצוע העתידי שלי עצמי היה אמור להיות:
תיירת…). כמה מאושרת היא בוודאי, לגור בקרון רכבת (אני רציתי לגור
ב'אוטו-בית'), להיות שכנה צמודה של פילים, סוסים, נמרים וליצנים! הערצתי
אותה יותר מאשר את כולן: כל כך בוגרת ועצמאית, כל כך מושלמת!
ומצד שני אני זוכרת גם חשש רב מכובד המשימה של לילבס: להיות לולינית,
או רוכבת על סוס! וכבר מגיל כל כך קטן להתחיל ולהתאמן, לנחול כשלונות
ולספוג לעג… מפחיד ומאיים! וזכורה לי יותר מכל התמונה האחרונה של הספר
- הניחומים בזרועותיו של אבא.
הספרים בסידרה יצאו לאחרונה גם במהדורה מחודשת וצבעונית, אלא שהצבע לא
'נדבק' יפה לתמונות (כמו בגלויות ישנות ש'הדביקו' עליהן צבעים), ולטעמי
המקור הרבה יותר אסתטי.
אזל