ליצן כיפורים

לשחק על במה זה מנת חלקם של יחידי סגולה. הפנטומימאים שבהם נחנו בכישרון מיוחד, כישרון מסתורי המאפשר להם לתת על במה דרור לאין ספור דמויות הגלומות בישותם. ללא אומר, בתנועות גוף ובהעוויות פנים בלבד, לובש מראה גופם וקלסתר פניהם דמות זקן, דמות אישה בהריון, דמות ילד, דמות בעל חיים.

לייבל’ה, גיבורו הבדוי של אורי כהן, עלה לישראל עם אביו שאינו יהודי לאחר שהתייתם מאימו, וניסה בכל מאודו להשתלב בחברה הקיבוצית הסגורה שאליה הגיעו בשנות החמישים. ילדי הקיבוץ התנכרו אליו ובתהליך מייסר ונחוש הצליח לפרוץ את גבולות בדידותו וזרותו בעזרת הנטייה האמנותית שלו ויכולת החיקוי שבורך בה. לייבל’ה מתבגר ומתפתח להיות פנטומימאי מצליח ומוערך ונשאר מחובר בטבורו לישראל שהפכה למולדתו השנייה.

 יענקל’ה נוי, גיבורו השני והמציאותי של הספר, הוא פנטומימאי ידוע שעשה את הדרך ההפוכה — מילדות ששורשיה נטועים בקיבוץ שפיים אל ארצות הברית — ונאבק שם לזכות בהכרה באמנותו ולפרנס את משפחתו, עד שמצליח לפלס את דרכו לטובות שבבימות התיאטרון.

אורי כהן, במהלך של תעוזה ספרותית, משלב זה בזה סיפור בדוי וסיפור של אירועים מציאותיים מחייו של יענקל’ה נוי — ידידו הטוב של המחבר. בראייה חודרת הוא מגלה את נבכי נפשם, את אהבותיהם ומאבקיהם, ואת קשיי ההסתגלות שלהם לעולם שאינו מסביר פנים לזרים.

נדמה ששני הסיפורים הללו שוכנים זה לצד זה בלי לחרוג מן הגבולות הברורים של בדיה ומציאות, אך לקראת סופו של הספר הם נמסכים זה בזה ומובילים יחד ובטבעיות אל סוף דרמטי וכאוב של אהבה נכזבת שאף גובה קורבן יקר מהגיבורים.