מה נותר מן השיפוט המוסרי בעידן שבו כל אמת מוטלת בספק, כל האמונות הוכרזו יחסיות, והידיעה מוצגת כמעורבת ללא תקנה בפוליטיקה של הידיעה? האם במצב פוסטמודרני זה תיתכן תורת מוסר המקבלת על עצמה את עיקרי הביקורת הפוסטמודרניסטית על היומרה האנושית לדעת, לשפוט ולהבין?
לשון לרע הוא חיבור פילוסופי מקורי המנסה להיענות לאתגר זה. הוא ממשיך מגמה מרכזית באתיקה בת זמננו, שגובשה בעבודתם של הפילוסופים הצרפתים עמנואל לוינס, ז'ק דרידה וז'אן - פרנסוא ליוטר, ומפתח אותה בעזרתם של מישל פוקו, חנה ארנדט, ז'אן - פול סארטר וקרל מרקס.
עדי אופיר מציג כאן תורת מוסר שבמרכזה פירוש חדש למושג הרוע: רוע איננו מרכיב אפל בנשמתו של האדם ולא יסוד שטני המכוון את התנהגותו מבחוץ, אלא מכלול הדברים הרעים המיותרים, כלומר הרעות המיותרות בחברה. שוק קפיטליסטי או מדינת לאום, למשל, הן מערכות המסדירות ייצור והפצה של רעות מיותרות.
אופיר חושב פילוסופיה בעברית וכותב בלשון בהירה ובסגנון ייחודי, מתוך זיקה גלויה להווייה הישראלית. מצב הכיבוש בשטחים מספק כאן כמה דגמים מובהקים לייצור של אובדן וסבל מיותרים, הקובעים את השערורייתיות המוסרית שבו.
הספר נפתח בניתוח של התנסות באובדן ובסבל ונחתם בעיון חדש בהשמדת יהודי אירופה כביטוי מוחלט של רוע. אופיר מציג ניתוח ביקורתי של הטענה על ייחודה של השואה ומבקש לשחרר את המחשבה על הרוע מצילה הארוך של אושוויץ, כדי לשוב ולחשוב על הרוע המשחר לפתחנו כאן ועכשיו, אצלנו - בין עבודה זרה לצורות חדשות של כיבוש - ויחד עם שאר העולם, תמיד על סף איזו קטסטרופה, בעידן שבו סוף העולם הוא מעשה אנושי אפשרי.
עדי אופיר מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל - אביב והוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. היה המייסד והעורך הראשון של כתב העת תיאוריה וביקורת.
אזל