בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידיאלוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.