גוסטאב פון אשנבאך, סופר המקדיש את חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתוך משמעת שאין חמורה ממנה, לכתיבתו הסוגדת ליופי, נתקף יום אחד, בערוב ימיו, איזה תסיסה סוחפת, תחושה של להט נעורים עורגים אל המרחק - וכך הוא מוצא עצמו מתגלגל לוונציה.
בבית-המלון נתקל מבטו בנער פולני כליל-יופי, ופרץ התשוקה אליו שהוא חווה משחרר באיש המסוגף והנזירי נחשול נפשי שלוח-רסן, המתגלגל עד לשיא הבלתי-נמנע והבלתי-נשכח של הנובלה.
הסיפור "מוות בוונציה" שפורסם לראשונה ב - 1912, הוא מפסגות הסיפורת של המאה העשרים והנובלה המפורסמת ביותר של תומאס מאן.
"מוות בוונציה" נראה במבט ראשון כמין פיתוח משוכלל ומורכב יותר של הפרובלמטיקה הקרגרית. אך לאמיתו של דבר יש בו הרבה יותר מזה. בזיקנתו ראה תומאס מאן ב"מוות בוונציה" כמין יצירה נבואית - ולא בכדי, שכן הסיפור הזה, שנכתב ב1911-, חושף בצורה מדהימה את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבאריות, זיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם. הסגידה ליופי, שהסופר אשנבאך מקדיש לה את חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתוך משמסת שאין חמורה ממנה, סגידה זו מתגלגלת בערוב ימיו בפרץ תשוקה הומוארוטית לנער היפהפה טאדז`ו, תשוקה המשחררת באיש המסוגף והנזירי נחשול אימתני של כוחות דמוניים, החוגגים את נצחונם הגדול בבכננאליה הפרועה הנגלית לו בחלומו - התפרצות מהממת של השתלהבות-יצרים ברברית, שלוחת-רסן, שרוחו של ניטשה מרחפת מעליה.
אזל