וּכְשֶׁסִּפַּרְתְּ לִי שֶׁאַתְּ בְּהֵרָיוֹן כְּבָר לֹא דִּבַּרְנוּ –
כְּבָר עָזַבְתִּי אוֹתָךְ, אוֹ אַתְּ אוֹתִי
וּבְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהָיָה יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל מִישֶׁהוּ
לָחַשְׁתְּ לִי בָּאֹזֶן לְיַד כֻּלָּם, בְּסוֹד רַק לִי
אֲנִי בְּהֵרָיוֹן, רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ כְּבָר מִזְּמַן
וּכְבָר לֹא יָדַעְתִּי מִי אֲנִי
את שיריה של רוני גרוס אפשר לקרוא כמו שקוראים פרוזה טובה – בנשימה אחת, מתוך שכחה עצמית ומעורבות גדולה. יש בהם משהו ישיר מאוד, קשוב, פתוח להאזנה ולשיחה, ועם זאת חד וחריף, מפוכח עד כאב, שמאפשר לה לכתוב בצלילות יוצאת דופן לא רק על עצמה אלא גם על מערכות היחסים הסבוכות שהיא נתונה בהן.
הספר נפתח בשירים שעוסקים באופן מעמיק, חסר-תקדים בשירה הישראלית, ביחסי חברות בין נשים, ומסתיים בשירים שממפים מחדש את המרחבים האינטימיים שבין נשים וגברים. כל אחד מהשירים עומד בזכות עצמו, ויחד הם מצטרפים לעלילות דברים גדולות – ידידות שהופכת לאיבה; תשוקה שנענית בהפניית גב; קרבה עמוקה שנפער בה מרחק על רקע אימהות ומשפחה; היפרדות שאין ממנה חזרה. ובכל העלילות, למרות ההבדלים ביניהן, ניכרת אותה כמיהה: כמיהתה של המשוררת לכתוב מתוך יושר ודיוק מירביים, בלי להתכחש לדבר ובלי להסתיר דבר.
אלה שירים באור מלא. הכל שם: הפגיעות, האהבה, ההיזקקות לזולת, והגוף על כל הפוטנציאלים שלו, וכולם מוצגים במלואם, על שיבושיהם ופיתוליהם. ודווקא האור הזה, שחושף את מה שעלול להיראות במבט ראשון מאיים, הוא שמעניק לשירים יופי חד פעמי, עוצר נשימה.
(אלי הירש)