פתח דבר
בימי אלול עולה תחינה לשינוי לטובה, לצד רעד מהדין הקרב ובא וחרדה מן הלא נודע בשנה שבפתח. השנה החולפת עמדה בסימן מגפת הקורונה שהכתה ללא רחם, אך גם העניקה כוח ונחיצות לתפילות מוכרות המבקשות "מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ". בשל כך גיליון שפתי תפתח מוקדש לתפילות ולתובנות על שינויים ותהפוכות, ובתוך כך פתחנו שער לשירה המתארת חוויות שהתחדשו תחת גזרות המגפה וההתמודדות עימה.
הַהֶרְגֵּל שֶׁל הַמַּחְשַׁכִּים
[…]
עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם אָסוּר
בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל,
עַד שֶׁאִם יִרְצֶה לְפַתֵּחַ אֶת אֱסוּרָיו,
יַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא
נֶעֱזָב וְנֶחְלָשׁ, וּכְאִלּוּ
בּוֹר הַסֹּהַר וְחֶשְׁכָתוֹ
הוּא מְעוֹנוֹ הַטִּבְעִי,
הָרָאוּי לוֹ.
(הראי"ה קוק, מאמר דרישת ה')
הדרכים לשוב בתשובה משתנות מדי שנה, מכיוון שהשאלות והבורות שבהם אנו נפולים, משתנים אף הם. בדבריו, הרב קוק מזהיר מפני מכשול מרכזי בדרך לשינויים והוא כבלי התודעה, העלולה לשכוח כי אפשר אחרת. מי שאינם מאמינים באפשרות השינוי ואינם מייחלים לדרך שתחלץ אותם ממצר, יִוותרו במקומם ויחושו נוחות ביתית. אם יידחפו החוצה – יחושו באיומו של ערעור ושינוי.
השנה נדחפנו פנימה, לנסיגה מהמגע האישי והמרחבים הקהילתיים. הכורח הזה היה לכלא של בדידות וניכור ומצר, ובה בעת השליך אל תוך הזדמנות של קרבה משפחתית וחשיבה מחודשת על דרכו של עולם.
באסופת השירים שהתקבצו לפתחנו מצאנו מבט מחודש על הבית, על המשפחתיות ועל הבדידות, ובצידו כמיהה למפגש, לאהבה, לרגילוּת. מצאנו כי אווירת התפילה חופפת על השירים, בין שהדבר מפורש ובין שלא, ובכך הם מפלסים לנו דרך לעולמות התפילה שאנחנו מזומנים אליהם בראשית השנה.
הדס שחם זוננפלד וחננאל רוס
