על השמונה־עשר
“לִכְתֹּב שִׁירִים זֶה אוּלַי דָּבָר נָעִים,
אַתָּה יוֹשֵב בַּחֶדֶר וְכָל הַקִּירוֹת מִתְגַבְּהִים.
הַצְּבָעִים נַעֲשִֹים עַזִּים יוֹתֵר.“
כתיבה היא מעשה פרטי, כמעט בודד. כשדליה רביקוביץ׳ תיארה את חוויית הכתיבה כפלא של חוויית היחיד מול העולם — “אַתָּה רוֹצֶה שֶׁכֻּלָּם יֵלְכוּ / אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה אִתְּךָ“ — היא לא תיארה לעצמה את ימי המגפה שכפו עלינו בדידות קשה משיכול היה מישהו לשער.
במזמור י“ח בתהלים, שליווה אותנו בראשית הדרך, מתאר דוד המלך מצוקה גדולה, מצוקה קיומית — חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת — שמתוכה הוא קורא: בַּצַּר לִי אֶקְרָא יהו־ה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ. נדמה לנו שדוד מוצא את הכוח בשניים: בעצם כתיבת השירה שלו, ובידיעה שיש מי שמקשיב — יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.
ואף אנחנו, בימים של צרה ומרחק, מצאנו בשירה ובהקשבה זה לזה כוח מחבר. את המפגשים במחזור השמונה־עשר של כיתת השירה ‘מזמור’ ערכנו בימים של חוסר ודאות גדולה, בתחילה פנים אל פנים ובמשך השנה, בתוקף הנסיבות, לפעמים לב־אל־לב, דרך מסכי המחשב.
כל מפגש נערך בתפילה שזה שאחריו יוכל להתקיים. השירים נולדו ונכתבו מתוך תחושה של דחיפות ופלא ומתוך הכרת־הטוב עמוקה על האפשרות שבמילים. גילינו כי בשירה, לא פחות מבמגע האנושי, יש כוח מרפא. יחד עם החברות והחברים שבאו, כמו בשאר מחזורי ‘מזמור’, ממקומות שונים בארץ, מרקעים שונים ועם מטענים אישיים שונים, מצאנו אי של מקלט ומפלט בכל אחד משמונת המפגשים. אורות וגם צללים, מן החיים ומן המתים, הופיעו מתוך המציאות עצמה ומתוך עברם של הכותבות והכותבים, ובאו גם אל השירים.
מעט מכל אלו אספנו כאן אל הגיליון הזה שלפניכם. אנחנו מרגישים שעשרת הקולות המיוחדים של חברות הכיתה וחבריה, שסימניהם כבר ניכרים בשירי הגיליון, עשויים לפתוח שערים חדשים אל לִבות הקוראים, להניח יד על מקומות דואבים, ולהמשיך דיבור מן הלבד שבהם אל לבדים אחרים.
בַּכֹּל ואליעז
