נגעתי בהיסטוריה-אוטוביוגרפיה

בבחירות לכנסת בשנת 1973 – חודשים ספורים לאחר המלחמה ההיא ובצל ההפגנות שבישרו על קץ שלטון המערך – נבחר מיכה חריש לכנסת בפעם הראשונה, יחד עם עוד ח"כ חדש: יצחק רבין. הוא שובץ אז במקום ה-48 ברשימת המערך, ומוזר ככל שזה יישמע היום, זה היה מקום בהחלט ריאלי: באותה כנסת כיהנו 51 חברי כנסת מטעם המפלגה. חריש היה אז בן 37, עול ימים בהשוואה לדור הוותיק ששלט בכיפה.

מאז כרוכים חייו של מיכה חריש בחייה של המפלגה – הוא נשאר נאמן לה גם כשהידרדרה לשלושה מנדטים – ובחייה של המדינה כולה. בשפתו הקולחת, בחוש ההומור המשובח שלו ובכנות מרעננת הוא מספר על המנהיגים שליווה ברגעיהם הטובים והטובים פחות; על האירועים הגדולים שלהם היה שותף – מפרשת לבון ועד פרשת פולארד; על עבודתו כשר בממשלתו האחרונה של רבין; על השמחה הגדולה והשירה לצדו על הבמה בכיכר מלכי ישראל, כשמאחור כבר אורב הרוצח; על ההפסד האישי הצורב שהביא לסיום הקריירה הפוליטית שלו; על ההחלטה להתגייס שוב לעזרת המפלגה, כדי לתקן את ההרס שזרע אהוד ברק וגם על התקווה שעוד תחזור לימיה הגדולים.

במבט אוהב, אך גם מפוכח ונטול כפפות ורחמים, הוא מציע פרשנות מרתקת להתרסקותה של המפלגה ודרכים לשיקומה. כי הילד שעבר את מלחמת העולם השנייה ברומניה, חווה קשיי הקליטה בארץ, וסגר מעגל בשלהי הקריירה שלו כשפעל לאיתור רכוש נספי השואה והשבתו, היה ונשאר אופטימיסט חסר תקנה.

***

מיכה חריש נולד ב-1936 בטימישוארה, רומניה. במהלך הקריירה הפוליטית שלו שימש כראש המחלקה לקשרי חוץ של מפלגת העבודה (והיה זה שטווה את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לספרד), עמד בראש ועדות הכספים והאנרגיה, כיהן כמזכ"ל המפלגה וכשר התעשייה והמסחר. היום הוא עומד בראש א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל). הוא נשוי לאדית והם הורים לארבעה וסבים לשבעה.