עיין ערך: אהבה / דויד גרוסמן

מומיק, הילד שגידל במרתף ביתו את החיה הנאצית כדי להכירה ולאלף אותה; אנשל וסרמן - שחרזאדה - סופר הילדים היהודי הזקן, שטווה את מפקד מחנה ההשמדה הנאצי לתוך אגדותיו, כשהוא ממשיך לספר גם אחרי שהרגוהו וקונה בסיפורו שוב ושוב את מותו; קאזיק, התינוק הזקן שכל חייו, מלידה עד מוות, הם מסע חיים מזורז של 24 שעות; ברונו שולץ, הסופר היהודי פולני, שלא מת, בספר זה, אלא הצטרף ללהקת דגי סלמון - אלה הם כמה מן הדמויות של "עיין ערך: אהבה".
אין זה עוד רומאן תיעודי על השואה, או על ספיחיה בחיי ניצוליה.
מומיק הוא צבר, בן לניצולי שואה המסתירים ממנו את עצם היותה. עליו לשחזר אותה איפוא, תחילה מתוך דמיונו הילדותי ואחר כך מתוך ספרים ודמיונו הבוגר.
החלק הראשון, הריאליסטי, שהוא הבסיס לשאר הספר, מוסר את ראשיתם של הנסיונות הללו בצורת סיפור בגוף שלישי, המשולב עם נקודת התצפית הילדותית של מומיק.
בהמשך באים שלושה נסיונות התמודדות נוספים, לא ריאליסטיים, "כשלונות" של מומיק עצמו: האחד פיוטי סוחף בעיקרו, ש"זרם התודעה" של הים תופס בו מקום מרכזי, האחר - גרוטסקי פארודי, והאחרון - מנוכר כביכול; במסווה אובייקטיביות של אנציקלופדיה.
בכולם השואה היא מעין אובססיה: המציאות המתוכת לדמיון הופכת עדות לכשלונה של הנפש לדמיין בתוך עולם שהוא עצמו "פנטזיה" של מטורפים, שמעבר לכל דמיון.
הספר שופע מבנים פנטסטיים בתוך מבנים פנטסטיים - נסיון נואש להכות "פנטזיה" בפנטזיה.
זהו ספר של כתיבה חדשנית, הולכת בגדולות, וסופו שהוא הופך לסיפור על נסיון להוליד את המשך החים מתוך ההתרסה והעלבון.

"עיין ערך: אהבה" הוא ספרו הרביעי של גרוסמן (לאחר "רץ" ו"חיוך הגדי" ב"ספרי סימןקריאה הוצאת הקיבוץ המאוחד", וספר ילדים: "דו קרב").
גרוסמן, שהחל מפרסם רק לפני ארבע שנים, קנה לו מאז מקום בשורה הראשונה של הפרוזאיקונים הצעירים בארץ.