במהלך חמישים שנות הגותו חולל זיגמונד פרויד שינויים מרחיקי לכת בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו. תיאוריית החרדה שפיתח פרויד בתחילת דרכו ליוותה את השיח הפסיכואנליטי וספגה את השינויים שהכניס במודל הנפש במך קרוב לשלושים שנה המבלי שזכתה לרוויזיה מקפת. רק ב-1926, בחיבור עכבה, סימפטום וחרדה, המתורגם כאן לראשונה לעברית, חזר אליה פרויד לבחינה שיטתית אחרונה. תוך חשיבה מחדש על עבודתו המוקדמת בנושא, הוא מציע הבחנה בין כמה סוגים של חרדה, טוען שהחרדה מייצרת הדחקה ולא להפך וקושר בין היווצרות החרדה להיווצרולם של סימפטומים נפשיים אחרים. חיבורו של פרויד זכה למעמד של בכורה בספרות הפסיאונליטית העוסקת בתחום החרדה והאפקטים, והייתה לו השפעה רבה על תפישת החרדה אצל פסיכואנליטיקאים שונים, החל ממלאני קליין וווילפרד ביון ועד לדונלד ויניקוט, היינך קוהוט וז`אק לאקאן.
לתרגום מצופרת אחרית דבר, מאת הפסיכיאטר ד``ר ערן רולניק, על תפישת החרדה אצל פרויד וממשיכיו ועל מקומה של החרדה בהיסטוריה ובתרבות של המאה ה-20.
141 עמודים
אזל