כילד עירוני, הביקורים בקיבוצי עמק הירדן היו אירועי השיא של
ילדותי הרחוקה. על רקע האתוס הציוני הגדול, היו אלה השנים
המאושרות בחיי: הכול היה נפלא בארץ, היינו טובים נגד רעים,
מעטים מול רבים. הצדק היה מוחלט וברור, אנחנו היינו מרכז
העולם, אבן השתייה ומסד האנושות.
גן העדן הרעיוני הזה הסתיים בעלומי המאוחרים, כשהבנתי
שלפעמים מצב הבוץ חשוב יותר מאתוס הביצה, וחשוב יותר
מן הבוץ הוא הדיון על הדרך שבה פינו יושבי הבוץ את מקומם
למייבשי הביצות. מאז, אין פינה בארץ הזאת שלי, שאינה חשופה
לשאלות הרגישות והמביכות הנוגעות לדרך החיים שפיתחנו
כאן, ולשאלה היכן מסתיים האתוס הלאומי, ואיפה מתחילה
מידת החסד?
למי שבחר, כמוני, לקשור את חייו לאדמה ולטבע, לנופים הפתוחים
ולמסעות הלא–נגמרים בתוכם, קשה להתמודד עם הניסיון
לשייך את "אוהבי ארץ ישראל" אל מי שמטיף לשנאות גדולות,
ולהנצחת הכאב האנושי הקשור לשאלת הבעלות על האדמות
כאן. לפיכך, התנופה שבה קם לתחייה העם שלי בארץ הזאת,
שברו של הרעיון השיתופי, החזרה אל שורשי האמונה, והחדות
הנוראה שבה חורצים כאן גורלות, יחד עם סימני האלימות בכל
שטח אפשרי, כל אלה הם הדלק למילים בספר הזה.
אזל