ערק לארוחת בוקר

מחבר: ליבליך עמיה 

הוצאה: שוקן

מספר קטלוגי: 40-10738

נושאים: אנתרופולוגיה   סוציולוגיה  

תאריך יציאה: 2008

מספר עמודים: 295

בספרה החדש של פרופ' עמיה ליבליך ("סדר נשים", "ילדי כפר עציון") נבחנת מובלעת קטנה בחוף הים של בת ים, המורכבת מיושביו הקבועים של בית קפה אחד שימיו הגדולים מאחוריו. חייהם של יושבי הקפה (לו בחרה ליבליך את השם הבדוי "רחמני") מתנהלים בחודשי האביב והקיץ של שנת 2006 - לפני, במהלך ואחרי מלחמת לבנון השנייה. אלו חבורות-חבורות שהקימו לעצמן מעין בועה על שפת המים, אותה מבקשת ליבליך לחקור בכלים העומדים לרשותה כפרופ' לפסיכולוגיה. ליבליך מתעדת כיצד היא מתקרבת אל מרואייניה ואף משתנה בעקבות שיחותיה עמם. היא חוקרת מתערבת ומעורבת שבוחרת לעסוק במחקר איכותני המבוסס על ראיונות, האזנות שקטות ותצפיות. ליבליך משכילה לעמוד בספר על הקשרים המפותלים בין האנשים, על יחסיהם זה עם זה, על היחסים בין הקבוצות השונות ועל היחסים בין בית הקפה וסביבתו. התוצאה היא ניתוח אישי, אינטימי, קולח ומרתק לקריאה. ממושאי מחקר זקנים שעיתותיהם בידיהם, ספק_בטלנים שמשחקים שש-בש וקלפים על החוף, הופכים באי הקפה לאנשים שלמים שחייהם עשירים בפרטי פרטים וששגרת הים שלהם מכוּננת בקודים ובכללים ברורים. באחד מהקטעים בספר, מצוטט אחד מבאי הקפה: "המקום הזה קיים כבר שישים שנה. אם את כותבת על האנשים שבאים ל'רחמני' היום, מה זה שווה? את לא מכירה את אלה שהיו כאן קודם!". אך למרות תשובתה ("לכן אני מבקשת שתספרו לי על העבר"), ליבליך אינה מתעניינת בהכרח בעבר. עניינה בכאן ובעכשיו של קפה רחמני ושל חוף הים עליו הוא חולש. אם יובילו אותה מרואייניה אל העבר – מה טוב; אך הדיון בְּעבר כללי, משותף, תכליתו השבת המרואיינים אל עברם שלהם. הם העומדים בלב הספר. טכניקת הראיון של ליבליך מעודדת את הבועה ומחבקת אותה, מאפשרת בועה נוספת, זמנית, סביב האדם היחיד. ליבליך מבקשת לעצמה את סיפורו האישי של האדם שלפניה, סיפור חד פעמי, סובייקטיבי לגמרי. גם האופן שבו נמסרים הסיפורים הוא סובייקטיבי במוצהר - ואין לשכוח גם כי הסיפורים נמסרים לנו, הקוראים, מבעד למסננת פרשנות אישית של ליבליך. מבעד לפילטרים האלה מצטייר עולם שמסרב לעמוד מלכת, מסרב להיכנע לתבניות ולדימויים. ליבליך משכילה לזהות ולתאר את מכלול הכוחות הפועלים בקפה רחמני. היא עומדת, למשל, על "הקו המשווה", מנגנון נעלם שמנטרל את השוני בין יושבי בית הקפה והופך אותם קרובים זה לזה, נטולים-לכאורה הבדלים מעמדיים. אבחנותיה הופכות את "ערק לארוחת בוקר" לספר הגדול מסך חלקיו. אין זה רק לקט סיפורי חיים, אלא מחקר סוציולוגי מרשים, כתוב ביד קלה, המחייה על הדף עולם שאנו נוטים להתעלם ממנו, לפטור אותו כקיום של זִקנה בְּטלה, תוך שאנו מדחיקים את העושר המרהיב שלו. המחקר האנתרופולוגי שניכר כי ליבליך יצאה אליו במידה מסוימת של אדנותיות אקדמאית, תוך שהיא מסתירה ממרואייניה את עבודתה האמיתית באוניברסיטה, הופך עד מהרה למחקר מרשים באהבתו ובקרבתו למושאיו – אהבה שמובילה גם את החוקרת להתבוננות עצמית ולתהיות על מקומה שלה בעולם. אלא שקפה רחמני הוא גם עולם שעומד בסימן דעיכה והיעלמות. חרף המאבק בגיל, בזמן ובפגעיו – מאבק שליבליך מתארת בפרק מעמיק, חקרני, רב תובנות ואישי – קשה לחמוק מהרושם שמדובר בחבורות של אנשים מבוגרים שאין להם דור המשך. גם אם בחייהם "למעלה", בעיר, הם קבלנים ובעלי מפעלים, הורים ובעלי משפחות, הרי שאל הים הם באים לבדם. בית הקפה עצמו מתפורר, וגם אלה הפוקדים אותו בקביעות טורחים לציין כי ימיו הגדולים עברו. למעשה, הים עצמו דועך. שוב ושוב חוזרים המרואיינים ומזכירים כי מאז שנות השישים הולך הים ומאבד את מעמדו כמקום הבילוי האולטימטיבי ("אנשים הפסיקו לבוא בגלל נזקי השמש ובגלל ה'קאנטרי'"), ואף מתכווץ, נסוג ומותיר שטחי חול רחבים על החוף. "אומרים על תל אביב שהיא עולם אחר, מדינה בתוך המדינה", אומר שמואל, אחת הדמויות בספר, וחברו עונה לו: "אז מה יגידו על בת ים שלנו?". קשה להחליט מה לומר על בת ים לאחר קריאה ב"ערק לארוחת בוקר", אך אפשר לומר בנקל שעל אף העצבות והתפוררות של קפה רחמני, הוא עדיין מקום צבעוני, נוגע ללב ורב פנים, וכמוהו גם הספר שמתעד אותו.