פיונית על לוח ריק

עֶרֶב יוֹרֵד עַל פְּנֵי שׁוּרַת הַבְּרוֹשִׁים. רַק
יִלְלוֹת הַחֲתוּלִים עוֹד מְטַפְּסוֹת עַל הָעֵצִים.
עוֹד מְעַט יָרֵחַ,
וְהֶחָצֵר כֻּלָּהּ, עַל הַבַּיִת, עַל פְּרָחֶיהָ וְצַמְּרוֹתֶיהָ,
תְּרַחֵף מֵעַל הָרְחוֹב הַמִּתְנַסֵּחַ בִּקְלִילוּת.
וּלְאַט לְאַט אֵרֵד גַּם אֲנִי מִצָּהֳרֵי הַיּוֹם
אֶל עֶרֶב עֲטוּי קֶסֶם וְכִשּׁוּף.
אֲנִי מַבִּיטָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן וְהַחַלּוֹן מַבִּיט בִּי.
הַחַלּוֹנוֹת צוֹפִים בְּחַדְרֵיהֶם.
כָּל חַלּוֹן צוֹפֶה בְּחַדְרוֹ, הַשַּׁיָּךְ לוֹ.
כְּשֶׁיּוּגַף הַחַלּוֹן יָמוּת גַּם הַחֶדֶר.
אֲבָל בֵּינְתַיִם,
זֶה רַק הַחֹשֶךְ שֶׁצּוֹפֶה בִּבְנֵי הַתְּמוּתָה
הַמַּבִּיטִים בּוֹ,
הָעֲשׂוּיִים מֵעֲפָרוֹ.