קוראים לי בלאק

בלאק

אני נאמן, אך רק למקצוע שלי, ולא לאף אחד אחר.

אני חזק, את הצלקות שלי אף אחד לא רואה מלבדי.

אני יכול להיות מלאך, אבל כשאנשים מסתכלים עלי, הם רואים שטן.

 

פגשתי אותה כשהיא הייתה בת שש עשרה. היא הייתה לי כאוויר צח לנשימה. היא נכנסה לחיי בסערה והעלתה חיוך על שפתיי. אולם אז היא עזבה, ולקחה איתה את היכולת שלי לנשום, את חיוכה, שהיה מסוגל להאיר חדר שלם ולגרום לליבי להלום בקצב מסחרר.

לאחר עשר שנים, מצאתי אותה שוב, אבל משהו קרה לה. היא הייתה שבורה.

בהיותי האגואיסט שאני, שמחתי. שמחתי מפני שהיא לא תירתע מפניי כי אני שבור יותר ממנה.

 

 

רוז

כשהוא מציל אותי, אני לא מזהה את הגבר שהוא גדל להיות. אני שבורה, חיה רק למטרה אחת. אני לא אותה הבחורה שהוא זוכר. הוא חושב שהוא שחור כמו השם שלו, אבל אני רואה בו משהו אחר. את הגאולה שלי. 

אין אדם שאיננו מפחד מהגבר שבלאק גדל להיות, אבל לא אני. הוא שבור כמוני, פגום כמוני. אני רק לא יודעת אם אי פעם נוכל לתקן זה את זה.