237 עמודים
למישהו, לא משנה למי, נשמט איזה קו מהכיס האחורי ואנחנו, בנדה של גברברים אחוזי חולם חסר, מצאנו אותו שוכב לו ככה, עם הפנים לכיוון השמיים ולא אומר כלום. ועוד מהתחלה ידענו שזה לא סתם עוד קו אחד אלא קו אייזן-בטון שחיבר בין הלולים ובין האותיות שהיו המסד והטפחות של המושבה העתיקה שלנו. ותוך כדי דיונים מייגעים על אודותיו הגיחה אימו של חברנו הבכיר, שמחת זקנתי בצעקות עד לב השמים: "אפרים, אפרים, עד מתי כל העולם יחפש אחריך? וסיימה באזהרה נחושה: "אם לא תספר יהיה לך רע ומר!" ובגלל שהיה לו רע ומר גם ככה הוא שאל לעצתנו אם הגיע זמן לברוח באמצעות הקו האייזן, אותו תחבנו לתרמילי פנינו, אל קצווי ארץ, אל אשר ישאנו רגלינו. ופרצנו בדהרה לתוך שלל עולמות האינספור שהתפרקו והתפקדו לעצים, תלמים, קליפות, שמשות, ערמות זבל, אזבמים, תקריות, ניצנים והרבה הללויות וחגבים. ומשום שהשתדלנו, בכל מאודנו, להיצמד אל הקו המקורי, שנשמט ממישהו, לא משנה למי, לא שמנו לב שבינתיים הוא התקצר והפך בתחילה לאליפסה, הצורה הגאומטרית האהובה על האל הטוב שבמרומים, ואחר-כך למעגלים, מעגלים, מעגלים של חוטים צבעוניים, זוהרים וריחניים, וכאשר הבחנו בכך כבר היה מאוחר מדי ונפלנו במלוא קומתנו וללא נשימה לרגלי אימו של שמחת זקנתי שאמרה בקול-קור-רך: "אפרים, הולכים. האדון הספר מחכה לך מאחורי הצהרים." הוא ענה את הבסדר הכבוי שלו ואנחנו לא אמרנו דבר.
אבשלום קווה, יליד 1946, גדל ברעננה, שרת שירות מקוצר בבית הספר התיכון המקומי, נשאר כיתה תורנית בנח"ל ובצנחנים. לשעבר: חבר קיבוץ נתיב הל"ה, פועל ייצור, חובל בצי הסוחר, נווד, בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה, מורה לתולדות הציונות, חבר במערכת העיתון "על המשמר" עד לסגירתו.
