רעד העיפרון

שירי "רעד העיפרון" הם שיעור גדול בקשב עז, בהתבוננות דרוכה בעולם, ביציאה מעצמך.   

יונדב קפלון, מגדולי המשוררים העבריים של הדורות האחרונים, לא רק מתאר ומביע, אלא מוליך ומלמד, יוצר תנועה שמוליכה מן הקריאה אל האוזן, אל העין ואל מכלול התפיסה. לא מוסר השכל רעיוני יש כאן, ולא פסק-דין על החברה, אלא כניסה אל הזרמים המגיעים מן העולם אל החושים ואל הרוח, ומהם בחזרה אל העולם. 

השירה הזאת מהלכת בגדולות. ההתבוננות בציפור או בשְֹממית אינה נעצרת בקו המתאר. המבט בשירים עף מייד ובקלות אל האופקים: הוא בא לחבר בינינו ובין הרחוק מאיתנו לכאורה, עם היקום כולו. הטבע נוכח כאן נוכחות אדירה. המדבָּר, האורן הגידם, השַחרוּר, הם זולת רב-כוח, חידתי, קשור בהוויה הגדולה תמיד. גם העץ מקשיב, גם המתים, ואפילו הקירות מקשיבים: "בִּקְצֵה הַגַּן מַאֲזִינָה / חֲרוּשַׁת קְמָטִים / חוֹמַת הַמִּנְזָר".

הלשון חגיגית, לא נמלצת. אינה נרתעת מ"מָגוֹר", "שַחַק" או "אפֵלוֹת". לא שוכחת לצחוק, ואינה מנותקת מן הסלנג העכשווי. המשורר כמו זוכר את כל מנעדי העוגב של העברית. 

והאדם אינו המרכז, אלא עוד ממד של אין-סוף: " וּבַאֲרֻבּוֹת עֵינֵינוּ רַק עָשָׁן, עוֹרֵב וּמַדְרֵגוֹת אֵין־קֵץ יוֹרְדוֹת לִתְּהוֹם.  אבל הוא מרכז לרִגשה דתית עמוקה. אין זו הדתיות המקובלת, וגם אין בה עבדות ל"מקורות" או לשגרת הדיבור הדתית. לפנינו תהייה מתמדת, קשב אין-סופי, לאפשרות של השגה כלשהי על האלוהי – "אוּלַי בֶּאֱמֶת אֵל פְּנִימִי יוֹתֵר מִשֶּׁחָשַׁבְנוּ" 

אריאל הירשפלד

"רעד העיפרון" הוא ספר השירה השישי של יונדב קפלון. 

קדם לו "מזמור זמני" (מוסד ביאליק, 2011 בעריכת דן מירון) – ספר כינוס של כל שירי "הכתר האפור" (הקיבוץ המאוחד, 1987); "אלמנט עברי" (שוקן, 1990); "בת שלמה" (שוקן, 1994); "אתה עוד כותב" (כתר, 2004). לאלה צורפו שירי "הזהב האחרון" (2010).