שיגעון ההמון

"בדיוק כשנדמה שרכבת הזכויות הגיעה ליעד הנחשק היא האיצה לפתע וירדה מהפסים. מה שאתמול היה מקובל כמעט ללא עוררין נעשה היום סיבה להחריב חייו של אדם"

בני הדמוקרטיות העשירות של המערב בימינו נושלו מכל מה שנתן לחייהם תכלית: המסורת והמוסר, האמונה והאומנות, האומה והמשפחה. נדרשה חלופה ערכית, והיא הגיעה בדמות תרבות מוסרית חדשה שהפכה את שאלת הזהות לאמת המידה של האמת והצדק. מעתה תימצא המשמעות במלחמת-קודש מתמדת על דרישות ששוליותן גוברת והולכת נגד כל מי שהראה, ולו בבחירת מילה לא-עדכנית, שהוא בצד הלא נכון של המפה המשתנה. 

אנשי הזהות מחלקים את העולם לקבוצות אינטרס המוגדרות על פי מגדר, מיניות וגזע, שהינן "פריביליגיות" או "קורבניות" מעצם מהותן. הישגי הליברליזם משמשים להם בסיס לשלילתו. באמצעות הילוך אימים, אמצעי ענישה חברתיים ועזרתן המכרעת של חברות כגוגל ופייסבוק, החלה הזהותנות הרדיקלית לקבוע את המותר והאסור ברשות היחיד, ברשות הרבים ואף במדע, וציבור רחב נוהה אחריה לבל יבולע לו. בספרו מכת עדר מראה דגלס מאריי עד היכן הגיעו הדברים, מנתח את שורשיהם ומציע דרכי התגוננות.

• האם הומואים עוד רשאים לחשוב שנטייתם איננה עיקר זהותם?
• על פי הגל הנוכחי בפמיניזם, האם נשים שוות לגברים או שוות יותר?
• מדוע אסור לאדם לבן לדבב דמות שחורה, אבל ההפך רצוי?
• איך מושתקות השאלות הקשות על שינוי מין לילדים באמצעות הפחדה?

דגלס מאריי הוא עיתונאי וסופר בריטי. ספרו "המוות המוזר של אירופה" עמד בראש רשימת רבי-המכר של Sunday Times כמעט עשרים שבועות ותורגם לעשרים שפות שונות – ביניהן עברית, בספריית שיבולת – והפך את מאריי למרצה מבוקש בנושא ההגירה המוסלמית למערב. מאריי מתעקש לא לדבר על חייו הפרטיים בתקשורת מחשש כי מתנגדיו יפגעו במשפחתו ובבן-זוגו.

"מאריי סוקר בקור רוח את מגוון הפתולוגיות של תרבות הזהותנות, בכל הקשת שבין הטראגי למטופש." – אייב גרינוולד, Commentary