שירים לפסנתר יחיד

מחבר: ברנשטיין אורי 

הוצאה: הקבוץ המאוחד

מספר קטלוגי: 31-5383

נושאים: כללי   שירה  

תאריך יציאה: 2011

ספרו החדש של אורי ברנשטיין, מבכירי משוררנו, "שירים לפסנתר יחיד" הוא ספר שונה מספריו הקודמים ומיוחד במינו. כפי ששמו מעיד עליו מודגשת בשירים אלה המוסיקליות, כולל שיבה לחריזה, עתים בסוף השורה ועתים כחריזה פנימית. המצלול של השירים מהווה נגינת לוואי מתמדת לתוכנם. אולם, בניגוד לנגינה זו אלה הם שירים לפסנתר יחיד, היינו: שירים העוסקים בבדידות, במצוקה נפשית, בחווית העמידה מול האין המתקרב, בשאלות נחרצות על מקומו של האדם בעולם עוין ובלתי אנושי.
כמנהגו עושה ברנשטיין שימוש בחוויות אישיות ואינטימיות, ותוך ניתוח עצמי אכזרי הוא מנסה לראות בהן משמעות קיומית הנגלית מעבר להן, הופך אותן לפתח אל ראייה כוללת ומטפיזית. כך: "כשהמציאות נעלמת/ובמקומה איזו חוויה נכלמת" מסיק מכך המשורר ש: "המציאות בין אם איננה או ישנה/מתגלה רק כתואנה"; כדי להיחלץ משעות בהן "ההפקר בכל כוחו" או "כשקירות החדר אינם עומדים/בלחץ הגובר של האפלה", הוא מצווה על עצמו, ומכללא על האחרים: "עליך לנוע עם הסחף, כמו ששחף/נשמע לרוח, כדי לדאות". מאירועים פרטיים כמו פרידה מעיר גדולה שממנה נשאר רק "כתב חרטומים בהם נכתב הזיכרון" או דברי ניחומים לבנו "שאינני יכול להביא לך בני תועלת/למרות שאתה הולך באותם מסדרונות" או כשהוא "שר שירים מן השכחה" או כשהוא "מתעורר במקום שלא יתכן" הוא מרחיב את חוג הראייה השירית ומגיע לכלל אמירות שהן מפסגות שירתו, למסקנות כאובות וגלויות לב להפחיד, כגון:
"איש שאינו מבין למה זה יוסיף ימים/ורואה את עצמו רק כמי שמתאים/לתצלומי הרנטגן שאותו משקפים/תצלומים יפים"; או: "הרוח, כמו המוות, תמיד נעלמה/רואים רק את רישומה/בעצים, בעשב, בשיער" או:
"עליך להסכים/לצער המתמיה הזה על הרבים/העובר אותך ואיש לא הכין/אותך לקראתו" או, גרוע מכך: "כשאין עוד ראייה לעילאי אתה/בפועל רק איש שהוכרז/כנידון, בעולם הולך וגז/שמרביתו עלטה".
זה ספר שירים החושף, את הבדידות היסודית של אדם בעולם שבו חברים רבים מתו עליו, האהבה נכחדת לאיטה, העבר "מוחק גבוליו" ונשארת רק "צללית שניזונה רק מן הזיכרון/שבגינו עף פרפר לבן במסדרון".
שירים לפסנתר יחיד הוא ספר שהינו אחד מהחשובים בשירה העברית העכשווית, הממזג חוויות אישיות עם השלכות חובקות עולם. זו שירה של הבנות חדשות ושל פרוזודיה חדשה, המסתגלת ומסוגלת לומר את המופשט מתוך הקונקרטי ושיש עמה גם איזו נחמה פורתא: "ואני מדבר לשווא על ליבי שמכאן ואילך/יבוא כל שיבוא ומה שהלך כבר הלך".
שירים לפסנתר יחיד היא שירה גדולה אחת הנחלקת ל-56 קטעים נפרדים, הכתובה בלשונו המפוארת והמדוייקת כאחד, המוכרה לנו מכבר, של אורי ברנשטיין, ושבוודאי תהדהד בזיכרונה של השירה העברית שנים רבות.