שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן

גבר רואה אשה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים,מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?).
הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל-אחד עם בן-זוגו וילדיו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מילים כתובות.
פנייתו, הנואשת - כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?).
היא נענית לו,אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר-ודם שלמציאות חיה - מה שהיה מתאים לה הרבה יותר; המושגים שלה על זוגיות יותר פתוחים, גם יותר מהותיים.
בתוך כך שניהם מגלים את מקומו של הדמיון בקשר האנושי ואת המניות הגלומה במלים. השאלה למה כזה הוא הקשר, למה נכנסו אליו, למה הוא נקטע (זמנית או סופית), זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות אצל כל אחד מהם.
ההתמודדות השונה של כל אחד מהם הופכת לסיפורו. שניהם כותבים כדי להיות. אלא שאין סימטריה. למרות שברוב הספר אנו זוכים רק מיכתביו של הגבר (יאיר), ואת מיכתביה של מרים נותר לנו לשער - הנה הספר הוא בסמוי שלה, כי הוא מיכתביו שהעתיקה (עם תוספות משלה אחריהם: ומיכתב שהחזירה לו ואינו בידה לא נכלל).
כך הופכים מכתיביו לאמירה שלה, שהיא שולחת אליו. אם יקרא את מכתביו ברצף (בלי מכתביה שלה, רק עם הדיהם המופנמים בשלו), אולי ייטיב להבין מיהו ה-"אני" שהוא, אני כרצף, כסיפור דיאלקטי,ולא איזה גלעין לבן, טהור וסטאטי.
גם הקורא יקרא בדיעבד סיפור אחר, דראמטי בעליל מן הנגלה תחילה. כי בעוד יאיר - זחוח,מבוהל, ילדותי - מתעסק בתכסיסי הקסמה ובלספר לה על עצמו, הוא מחמיץ את הסיפור החזק יותר, שלה, שלא שיער, עד שפתאום עליו להתחיל ללמוד משהו מרעיש ולא צפוי מכל מיכתב נוסף, ולכתוב את מרים לאחור שוב ושוב אחרת, ואולי הסיפור הגדול שלה, בסוף, לא מאפשר לו להמשיך בשלו. על כל פנים, הספר חותר תחת דמותו של יאיר, ומרים מפציעה והולכת כדמות המרשימה.
מהו ה"אני הכי אני",הלוז, ה"אני" שיחנק אם לא יבקע, אבל שכדי לבקוע עליו לצאת מתוך עצמו, לכונן את עצמו במלים של "רשות הרבים"? הסיטואציה השברירית, של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים, הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, המלים שנצבעו בפרטיות - אמורה לאפשר את הזקיקות לאחר הנחוצה כדי לכתוב את עצמך, "להיות כל מי שמבטך יראה בי".
הלוז שלך אולי לא בך הוא אלא באדם אחר, באישורו אותך, בהשתקפותך באחר שאתה מדמיין, בודה. מה שיאיר ומרים כותבים נעשה "מנומר" יותר ויותר במלים של זולתם, הם אפילו כותבים כל אחד טקסטים של האחר, והופכים את הזולת לשותף בדוי בדיאלוג הפנימי. ובכל זאת - איש-המלים יאיר, האין הוא דומה במשהו לילד החולה יוחאי, המאבד את המלים ונפשו נחתמת. והאין הוא כפילו של בנו עידו בן החמש-וחצי, כפי ששניהם מצטיירים בסיום?
דרך ארוכה עובר אדם עד שהוא גובר על הפחד לגעת נגיעה מלאה וחשופה בנפשו (וגם בגופו) של אדם אחר. אולי יאיר יוולד מחדש כשיוותר על ההפרדות האלימות שהוא עושה בתוכו,ויקבל את עצמו כגיבור עלילה שבה הוא גבר וילד, ואיש ואשה, וחי ומת.
מ.פ.